ברית התשובה

בפרשת השבוע מתוארת הברית שהעם כורת עם אלוקיו. ברית איננה הסכם בעלמא בין שני צדדים אלא שינוי מהותי שמתחולל בקרב כל אחד מכורתי הברית. השינוי הזה איננו בר חלוף, לעיתים הוא אפילו מוטבע בגופו ממש.

לכן הברית שישראל כורתים עם הקב"ה מחייבת גם את הדור שיבוא בעתיד (דברים כט יג), חלה אפילו על מצוות שטרם ניתנו לעם (שבועות לט א) והיא אינה יכולה להסתיים או להתבטל.

"שענין הכריתת ברית הוא למעלה מן השכל והדעת. על דרך שני אוהבים, שעושים כריתת ברית להיות אוהבים זה את זה. דהיינו שיוכרח להיות אוהבו, אף אם לא היה נמשך אצלו אהבה זו אליו אח"כ מצד השכל והדעת, מכל מקום מכריח את עצמו לאהבה בבחינה שלמעלה מהשכל והדעת" (תורה אור, לך לך יג ג-ד)

אבל אם נתבונן בברית, נראה לכאורה כי רק צד אחד נוטל בה חלק. רק עם ישראל מחויב לקיים את התורה ללא שום ויתור, תוך שהוא מסכים לקבלת שכר גדול אך גם עונשים חמורים. אולם מה החלק של הקב"ה בברית, מה המעשה שלו שנובע מברית שהיא "למעלה מהשכל והדעת"?

את התשובה לכך אנו רואים בסוף הפרשה, שם מתגלה מצוות התשובה. החלק של הקב"ה בברית הוא ההסכמה שלו לקבל בתשובה את האדם בכל מציאות. המצווה הזו שהיא קרובה אל האדם וניתנת לו גם אם יהיה נידח בקצה הארץ. התשובה היא דבר שאין בו שכל והגיון, שרק הקב"ה יכול לנצל אותו ולומר - "יעשה תשובה ויתכפר לו!".

לא פלא שהתשובה מכונה בפרשה - מילה. "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך". התשובה היא ברית, היא ביטוי לקשר שאין בו שום הגיון משפטי או מערכת יחסים נורמטיבית. בכל מצב, לאן שלא יתדרדר גופם של ישראל ולבם, מוכנה היא התשובה לחקוק את הרושם שלה ולהכריז - "ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא!".