ודילוגו עליי אהבה

 בשבוע רגיל בשעה הזו, שעת הנעילה, אני נמצא במקום אחר מכותל ה'מזרח' של בית הכנסת. ביום הזה בשבוע, בשעות הערב אני נמצא עם שני הבנים שלי בחוג קפוארה. קפוארה היא אמנות לחימה ברזילאית-אפריקאית, שיש בה יסודות של ריקוד ואקרובטיקה. בשעה הזו הייתי אמור לצפות בילדים שלי קופצים על מזרנים, בועטים במוטות פלסטיק או מתגלגלים בסלטות על הקרקע או באוויר. אבל הרשו לי לספר לכם משהו על אומנות הלחימה הזו, למרות ואולי בגלל, שהערב אינני עם ילדיי בחוג.

בשיעור הראשון של החוג, המדריך הראשי הגיע עם העוזר שלו, שניהם הציבו על משטח האימונים מכשולים. קונוסים שצריך לעבור ביניהם בדילוגים, משוכות שיש לקפוץ מעליהם, מחילות שיש לזחול בתוכן. בסוף המסלול, הונחו כמה מקלות שהיה צריך לעבור מעליהן בגלגולים קטנים על הידיים.

אחרי שהמסלול נפרס, המדריך הראשי הסביר לילדים הרכים מה צריך לעשות בכל מכשול. הילדים הקשיבו לו בחוסר ריכוז מסוים, חלקם התעייף משעת הצהרים, אחרים דיברו ביניהם, כמה מהם אפילו הציקו לאחרים. המדריך שמע את הרחשים וביקש מהעוזר להדגים לילדים מה צריך לעשות כדי שהכול יהיה ברור. הוא שב ואמר: "כולם להסתכל טוב מה נעשה כדי שכולכם תעשו בדיוק את מה שאנחנו עושים". הילדים התבוננו בסקרנות, העוזר התחיל לקפוץ בין המכשולים, הגיע למקלות שהונחו בסוף, ואז - זה קרה..

המדריך החליק על המזרון וכמעט מעד לחלוטין, אבל אז הוא עשה סיבוב של חצי גוף, נגע קלות ברצפה עם הרגל ועשה סלטה מדהימה באוויר כשכל גופו מתעופף. כל הילדים עצרו את נשימתם, הם מעולם לא ראו אדם מתעופף לגובה כזה מקפיצה שהתרחשה ברגע קטן. העוזר נחת בשלום על המזרן, והילדים כולם מחאו לו כפיים סוערות.

המדריך מיהר להרגיע את הרוחות וטרח להסביר: "את הקפיצה בסוף, אתם כמובן לא צריכים לעשות. אתם רק בתחילת האימונים!". לא נחה דעתו של המדריך, עד שהוא ביקש מהעוזר לעשות את כל המסלול מחדש, כשהפעם הוא מתנהל כתלמיד צעיר שרק עתה למד את הצעדים הבסיסיים בקפוארה.

***

אחיי ורעיי, עמדתי שם בין ההורים שליוו את ילדיהם בשיעורים הראשונים של חוג הקפוארה. גם אני נדהמתי לראות את הקפיצה המופלאה הזו שהצילה את העוזר מהתרסקות אל הקרקע. ראיתי את המדריך חושש מבלבול של הילדים הצעירים שיחשבו כי עליהם לזנק כך בסוף המסלול החדש. הבנתי את המדריך, אבל בעיניי לצד המבוכה הזו אצל הילדים, ראיתי שם משהו אחר.

הקפיצה הזו הדליקה להם אור בעיניים, הם הבינו לראשונה לאן הם הגיעו. מאותו רגע, פסקו הפטפוטים בשיעור, הילדים היו נלהבים יותר ומרוכזים במשימות שניתנו להם. אולי בתת-מודע שלהם, הבינו הילדים כי כל קפיצה קטנה בשיעור הזה יכולה לאמן אותם להיות לוחמי קפוארה מעוטרים. הם אולי לא ראו מה הם בדיוק צריכים לעשות עכשיו, אבל הם ראו מה הם מסוגלים לעשות בעתיד.

***

אני חושב שאולי ההרגשה הזו היא תמצית היום הזה - יום הכיפורים והשעה הזו - שעת הנעילה שלו. בשעה הזו, יש הרבה אנשים שרואים את הציבור מזנק כלפי מעלה, עולה ומתעלה. פתאום השכן שלך מתייפח בתפילה, לפתע את מבחינה בחברה שלך עוצמת עיניים בדבקות. את הרגעים האלה צריכים לנצל, לפנות הצידה את המבוכה ולראות - מה אנחנו יכולים להיות, מה אנחנו מסוגלים לעשות, לאן אנחנו עוד יכולים להגיע. נכון, במהלך השנה נצטרך להתאמן הרבה, אולי גם ניפול ונתבלבל במשימות שיוטלו עלינו. אבל נרשה לעצמנו לרגע אחד לדלג, לקפוץ, לזנק אל על. הרשו לעצמכם לבכות, להרים ידיים אל על, להתכסות בטלית, לעצום עיניים, לרחף. ובכל פעם שיהיה לנו קשה, שהדעה שלנו תוסח בגלל אתגרי החיים, שהגוף שלנו יתנגש בקרקע המציאות - ניזכר בשנייה הזו שבה כמעט ונגענו בשמיים..