תודה מלאת נוי - לביאורה של ספירת ההוד

ספירת ההוד חותמת שלב בעשרת הספירות, לפני ספירות היישום - היסוד והמלכות. מספרה של ספירה זו, החמישית בין ספירות המידות והשמינית בכלל הספירות, מעיד גם הוא על השלמת מבנה כולל. החמש מייצג את המקום - ארבעת כיווני המציאות כולל נקודת האמצע, השמונה מייצג גם הוא את הזמן - שבעת זמני הטבע וימי הבריאה כולל הנקודה הפנימית שבהם. הדבר מרומז גם הוא בכך שלאחר לידת יהודה הרומז למידת ההוד ישנה עצירה בלידתם של בני לאה -''ותעמד מלדת'' (בראשית כט לה). בשל כך, כשהפסוק מונה את מידות הבורא הוא חותם במידת ההוד, המשלימה את כלל המידות לקראת הגשמתן בפועל - "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א כט יא).

ספירת ההוד מקבילה למידת הגבורה [חג"ת, נה"י], היא מרומזת בצורה הנמוכה של המציאות - רגל שמאל. הגבורה היא ההרגשה הפנימית של יראה והתכנסות אולם ההוד מבקשת לבטא את ההרגשה הזו בצורה חיצונית. ספירת ההוד היא ענף של ספירת הגבורה. הגבורה הוא היראה המורגשת כאשר האדם קרוב לדבר ואז הוא ירא ובטל ממנו. בספירת ההוד האדם נמצא בבחינת ריחוק ואינו מסוגל לחוש הרגשה פנימית, אבל כעת תפקידו הוא להודות בחסרונותיו. יש כאן חיסרון ביחס למידת הגבורה אבל יש בזה גם יתרון. האדם מסוגל לבטא יראה למרות המדרגה הנמוכה. כמו כן, הגבורה לכשעצמה עלולה להתפרש כגאווה והתנשאות, אבל כשהגבורה באה בלבוש של הוד, שהאדם שומר מרחק מנקודה של צניעות וענווה זה מעניק לה חן והדר. הגבורה הזו הופכת לגבורה המעניקה כוח והיא מכונה בשם עוז, המסומל בעמוד ה'בועז' שעמד בצדו השמאלי של בית המקדש.

הרגשה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ביצירה של מרחק, דיסטנס המביא ליראת כבוד. אי לכך, מידת ההוד עוסקת ביציאת מראה שמעניק רושם. זה המובן הבסיסי של ההוד במובן של אור ויופי, המקרין על כל הסובבים אותו, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בבגדי כהונה. אהרן הכהן הוא הדמות המרמזת את מידת ההוד ולכן הוא זה, יחד עם הכוהנים כולם, שהתורה עוסקת במלבושיו ומראהו החיצוני. שמונת בגדי הכהונה המקבילים למידה השמינית מבטאים את תחושת ההוד וההדר שממלאים את כל מי שנתקל ב'מראה כהן'. בכלל, כל עבודת המקדש התמקדה במידת ההוד - ''הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו". לא פלא שהמקדש מכוון למידה זו - 'וההוד זה בית המקדש' (ברכות נח א).

ההוד מבקש להשרות את התחושה הנשגבה הזו בצורה השראתית, מבלי להצטרך כמעט למעשה אקטיבי של תוכחה או פעולה. כך למשל אנו רואים בסיום מעשה המגילה ש'וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם' (אסתר ח יז), כלומר הגויים הפכו ליהודים מעצם היראה שהורגשה בממלכה. לכן, די בכך שאהרן מתהלך במחנה והבריות מתביישים שמא יראה אותם בקלקלתם.

למילה הוד בלשון הקודש יש משמעות נוספת כלשון תודה על הטובות וכן לשון הודאה באמת או הודאה באשמה. כל האנשים הללו מבצעים מעשים של הערכה מתוך תחושה של יראה וענווה גדולה. פעולת ההודיה פועלת כמו הד, האדם חש מרוחק וחשוך כשהוא מתוודה על חטאיו ומתוך כך הוא זוכה לקבל אור מיוחד וזוכה לטובה שיש להודות עליה. ענינה הפנימי של מידת ההוד הוא הכרה והודאה בכך שכל מה שאנו מקבלים בחיים, לא ניתן לנו בזכות שכן מצד הדין איננו ראויים אלא כמתנת חינם.

בשל המרחק, מידת ההוד מועדת לפורענות, חולשתה נובעת מקרבתה אל החיצוניים, כרגל שמאל החלשה והנמוכה. לפיכך ההוד נחשבת נקודת החולשה – היא עלולה להתחלף מהוד לדוה, כפי שרומזים הפסוקים 'כל היום דווה' ו-'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ' (דניאל י ח). הביטויים הללו ממחישים מראה הרוס ומושחת, שהוא ההרס המוחלט של היופי וההדר שהיו במצב המתוקן. נזק כזה יכול להתרחש גם אם במראה חיצוני, היופי לא ניזוק. כשהיוונים ביקשו לגזור גזירות על ישראל הם הציבו באופן בולט את ההוד. אבל היופי שלהם היה חיצוני בעלמא, הסתכם במראה מרהיב שאין בו שום תחושה של יראה נשגבה. היוונים הם מייצגי הנוי בעולם - יון אותיות נוי, אלא שעניינם הוא היופי החיצוני האמור לשרת ולשכון באהלי שם.על כן עיקר מלחמתם של היוונים הייתה במקדש, שהוא ההוד והיופי הפנימי, המיצר לדעתם את התפשטות תרבותם המתהדרת ביופי הנראה והחיצוני.