קבורת הלוחות

סיומה של התורה במילים 'וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל' (דברים לד יב) התבארה במפרשי המקרא בפירושים שונים. אחד המרתקים שבהם הוא פירושו של רש"י הנשען על דברי המדרש. לדבריו, הפסוק הזה מתאר דווקא טראומה קשה בחיי העם ובמנהיגותו של משה. כך מבאר רש"י (שם) - 'שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר: 'אשר שברת' - 'יישר כחך ששברת!''. בעודנו מנסים להבין את החלטתו של משה לשבור את הלוחות ללא ציווי מפורש של הקב"ה, אנו תמהים מדוע דווקא היא נבחרה לחתום את התורה כולה.

נבקש לעיין בתיאור שבירת הלוחות על ידי משה, כפי שהוא מובא בפסוקים לאחר חטא העגל (שמות לב טו-טז,יט): 'וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:.. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:'. מעניין לראות שהתורה מביאה את תיאור הלוחות ומעלתם ככתובים במכתב אלוהים במעשה נסי דווקא כהקדמה למעשה השבירה של משה.

לאור תיאור זה בפסוקים נביא את תמיהתו של רבנו בחיי (שמות לב טז) ואת ביאורו המיוחד לשבירת הלוחות. תחילה הוא שואל את שאלתם של כל הפרשנים: 'ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלהים, ואם ישראל חטאו ולא היו ראוים אל התורה היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב"ה מה יעשה בה, אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך לא שינהוג בו בזיון ויקרענו?!'.

רבנו בחיי מבקש לבאר כי קודם לשבירת הלוחות אירע תהליך מופלא. 'אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתוב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא'. לדבריו, דווקא תיאורם המופלא של עשרת הדיברות הכתובות על הלוחות, ממחיש את העובדה כי לאחר המפגש עם החטא התפוגגה קדושתם של הלוחות ועמם הכתב המופלא שעליהן. תיאור דומה מצאנו בדברי הירושלמי (תענית ד ה) - 'תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח, ר' עזרה בשם ר' יהודה בר רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו'. שבירתם של הלוחות אינה אלא תוצאה טבעית של היעלמות הכתב האלוקי מעליהם.

רבנו בחיי רואה בדבר זה לא פחות ממוות - 'וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ועל כן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר'. כלומר, שבירתם של הלוחות לא הייתה אלא קבורתם באדמה, כדין גוף שפרחה ממנו הנשמה. תיאורו של התלמוד הירושלמי על הלוחות שהפכו לכבדות תואם את התהליך המתרחש בפטירתו של אדם. 'וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצאה הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז"ל החי נושא את עצמו ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה'.

ביאור מופלא זה מבאר קושיות גדולות, בראשן שאלתו של רבנו בחיי מדוע משה שובר את הלוחות ולא מחזיר אותם לבורא. גם שאלות אחרות של הפרשנים - מדוע משה לא שובר את הלוחות כבר כשהוא מתבשר על חטא העגל, מה הצורך בהשלכתן של הלוחות ארצה ועוד. אם משה מחויב לקבור את הלוחות, הרי שעליו להוריד אותן לאדמה ואין הוא יכול להשאירן בשמים ללא קבורה. באופן הזה, ניתן גם לבאר את סמיכות מעשה שבירת הלוחות לחתימתה של התורה המתארת את מותו וקבורתו של משה. כשם שמשה טרח לקבור את התורה, כך הוא זכה שהקב"ה טורח בקבורתו - מדרגה שאין אדם בעולם שזכה לה. קבורתו של משה ושבירתן של הלוחות - ענין אחד הוא, 'שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנשתברו בו הלוחות' (רש"י דברים י ז).

למעשה, שבירתן של הלוחות היא החזרת המוות והקבורה לעולם לאחר שנעלמו ממנו במעמד הר סיני. בקבלת התורה סר מעם ישראל זוהמת החטא הקדמון והם הפכו להיות בני אלמוות. אבל חטא העגל החזיר אותם שוב להיות אנשים בשר ודם ולכן שוב שלטה בהם המיתה. ''אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם', כשעמדו ישראל בסיני וקבלו את התורה אמר הקב"ה למלאך המות: '..ועל אומה זו אין לך רשות בה שהם חלקי, כשם שאני חי וקיים כך בני קיימין'.. ולא רציתם אלא חבלתם מעשיכם ואמרתם לעגל 'אלה אלהיך ישראל', ולכך 'אכן כאדם תמותון'' (שמות רבה לב ז).

אבל קבורתם של משה ושל הלוחות אינה סוף פסוק, התורה שבכתב אמנם מסיימת את דבריה אבל בזה היא פותחת פתח לתורה שבעקבותיה - זו שבעל פה. התורה שבעל פה מרובה בכמות, בהרחבת הדיבור והסברות ושורשה מתחיל כאשר התורה שבכתב מסתיימת. תחילתה של התורה שבעל פה נעוץ למעשה בפריחתן של המילים מלוחות הברית, בהעלמות התורה הכתובה לחלל האוויר, בשבירת הלוחות. זו הנחמה הגדולה שבישר הקב"ה למשה - 'ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה: 'הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול..', אמר משה: 'הרי היה לישראל מי שביקש עליהם, אני – מי יבקש עלי?'. התחיל מצטער על שיבור הלוחות. א"ל הקב"ה: 'אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות..' (שמות רבה מו א).

הקבורה של הלוחות ושל משה מלמדת שהסיפור לא נגמר, שיש עדיין זכר ושארית לתורה ההיא שקיבלנו מסיני. שחטא העגל אמנם גרם לפגיעה בתורה שבכתב אבל הביא ליצירתה של תורה שבעל פה המבקשת להשלימה. כדברים האלה כתב ר' גדליה שור המבאר מדוע הניחו בארון את שברי הלוחות שמשה ביקש לקבור באדמה (אור גדליהו שבועות ד) - 'מזה דשברי לוחות מונחות בארון מורה לנו כי לא אבדנו לגמרי הדרגא של לוחות הראשונות. כי אלו אבדנו אותו לגמרי לאיזה צורך היו מונחין בארון. אלא שגם אחר שבירת הלוחות יש בכת האדם לצרפם יחד, כי ע"י היגיעה בתורה שבע"פ הוא בא לידי ההשגה של לוחות הראשונות..'.

ומכוח עמל התורה שבעל פה, יושלם החיסרון של שבירת הלוחות והתורה שבעל פה תשוב למקורה שבכתב. 'ולעתיד יוחזרו למקומן האותיות שפרחו מהלוחות בשבירתן' (של"ה שבועות תורה אור קנה הגהה יג). לא זו בלבד, התורה חותמת את דבריה ברמז שמלמד כי גם משה עתיד לקבל בחזרה את הכתב האבוד. הגמרא (סוטה יג ב) לומדת גזירה שווה בין מותו של משה ובין קבלת התורה - 'כתיב הכא: 'וימת שם', וכתיב התם: 'ויהי שם עם ה'', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש'. והגר"א (אדרת אליהו דברים לד ה) מוסיף כי בתחיית המתים יקומו לתחיה גם הלוחות שנקברו - 'שאף בתחיית המתים לעתיד לבא יקום עם כל התורה הזאת ולא ישתכח ממנו'.

סופה של התורה אם כן עוסק בקבורה - קבורתו של נותן התורה וקבורתם של הלוחות. משה קובר את התורה והיא מצידה עוסקת בקבורתו בחתימתה. אבל קבורה זו כולה מלאה אופטימיות - היא מלמדת כי כשם שגופו של היהודי עתיד לקום לתחיה מחדש, גם התורה שבכתב תקום שוב ותחזור לחיות הגדולה שלה.

עניין נוסף טמון בעניין זה, הקבורה של הלוחות מלמדת על קדושתו של הגוף הישראלי. הלוחות שהתרוקנו מהכתב לא הפכו לדבר חסר משמעות אלא אדרבה הונחו בארון הברית. יהודי שלמד תורה הוא יהודי שיש בו קודש, גם אם תורתו אינה באה לידי ביטוי. 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון' (ברכות ח ב). באופן דומה, גופו של היהודי קדוש גם לאחר מיתתו. גופו של משה איש האלוהים ומלמד התורה הוא קדוש עד כי הקב"ה עסק בקבורתו ממש.

מוסר זה חשוב במיוחד בחג שמחת תורה שבו עושים שמחה 'לגמרה של תורה'. בנוהג שבעולם, היינו עושים יום של עיון ולימוד, הגות ושיעורים לכבוד סיום קריאת התורה. אבל חתימתה של התורה מלמדת דווקא על קדושת הגוף ואם כן החג הזה מאופיין כולו בחיבור גופני של התורה. הריקודים, הסעודות, ההקפות כולם מדגישים את קדושתם של ישראל שבזכותה יקומו לתחיה אחר שנשברו. הדגשה זו נאמרה באופן מיוחד על ידי הרב קרליבך - "נכון שיש לנו ראש מצוין, מוח יוצא מן הכלל, אבל געוואלד איפה הרגליים?".