הצלת תמר וגאולת החשמונאים

החפצים שיהודה נותן לתמר כערבון - חותמת, פתילים ומטה - נדרשו במשך הדורות כסמלים לחפצים של מצוות. המדרש השווה אותם לתפילין ולציצית אולם בענייני דיומא נראה שיש להביא מדבריו של הרב אברהם דוב מאווריטש [1760-1840, מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל. שימש ברבנות בז'יטומיר ובאברוטש ולאחר מכן שימש כראש קהל החסידים בצפת. פעל וסייע לחיזוק המתיישבים בפרעות, רעידות אדמה ומגפות] בספרו 'בת עין' [פרשת וישב] הרואה בדרך הדרש את השיחה שבין יהודה לתמר משל לשיחה בין המקטרג לקב"ה -

הנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שעיקר סוף גמר החתימה היא בחנוכה. אם כן נוכל לומר שזה מרומז בפסוקים אלו עד"ז, ויהי כמשלש חדשים, היינו מראש השנה עד חנוכה, שאז עיקר גמר חתימה:

על כן בא המקטרג על בני האדם לפני בורא עולמים ברוך הוא, שהוא מרומז בתיבת יהודה. לומר זנתה תמר כלתך, היינו כנסת ישראל שדמתה לתמר, שהיא מכונה בשם כלה, זנתה וסרה ממך, והלכה אחר זנונה, ולא די לה בזה שהלכה אחר תאות לבה הרע, אלא שגם היא הרה לזנונים, הרה היא בחינת דביקות, היינו שמעצמה היא דבוקה תמיד בתאותה בלי שום גורם לזה: ויאמר יהודה, הוא הבורא ב"ה, הוציאוה ותשרף עבור זה, שבלא שום גרמא ומניעה היא הרה לזנונים רק מעצמה היא הרה ודבוקה לתאות לבה הרע.

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר, בהתנצלות של אמת, ששקר ענה השטן בזה שמקטרג על בני האדם שהמה דבוקים בגודל תשוקה לתאוות רעות, כי האמת הוא כך שרק לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, פירוש, שאנחנו עמו דבוקים רק בבורא עולמים ב"ה שהוא מקור החסד, וגמטריא אל"ה ל"ו, ומה שאנחנו עושים לפעמים נגד רצון הבורא ב"ה הוא רק מחמת רוב טרדת הזמן וטרדת הפרנסה ושאר מאורעות של בני האדם, אבל באמת בפנימיות הלב דבוקים אנחנו בגודל חיבה ותשוקה רק לבורא עולמים ב"ה:

ותאמר עוד לבורא עולמים ב"ה ראייה אמיתית לזה, הכר נא למי החתמת, מרמז על השמן של נרות חנוכה, שהיה חתם בחותמו של כהן גדול (שבת כא ע"ב), והפתילים מרמז על הפתילות של נר חנוכה, והמטה מרמז על הכלי של נר חנוכה, כידוע כי תיבת המט"ה עם הכולל גימטריא כל"י. פירוש, מהמצות נר חנוכה שאנו מקיימים כמצות רצונך הקדוש, היא ראייה מפורשת שאנחנו הולכים רק אחר רצונך, וחשוקים ודבוקים רק בך ולא ח"ו וכו', רק מה שאנחנו עושים לפעמים נגד רצונך הוא רק מחמת הנ"ל:

ויאמר יהודה, הוא הבורא ב"ה, צדקה ממני. כביכול אני חייב בזה, היינו הבורא ב"ה מודה להם שהמה צודקים, כי אני רואה שהאמת הוא שהמה דבקים רק בי, ומה שהמה עושים לפרקים נגד רצוני ח"ו, הוא רק מחמת כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ר"ל תיבת של"ה מרמז על משיח צדקנו, כמאמר הכתוב עד כי יבוא שילה, היינו מחמת שזה זמן רב שלא נתתי ומסרתי אותם לרועה נאמן הוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

למעשה, אם נעמיק בהשוואה בין הסיפור המקראי הרי שממנה עולה שהקב"ה מקביל ליהודה, החורץ את הדין במהירות ובטעות חמורה. תמר, או שמא כנסת ישראל, עלולה להיענש רק בגלל הקטרוג שאינו מוצדק. יש בדברים הללו אמירה חריפה מאוד של דין מעוות, שרק בזכות תושיית בני האדם אינו יוצא אל הפועל. דומה, שתביעתה של תמר היא שעומדת בבסיס מילותיו החריפות של ר' יהודה הלוי ['יום ליבשה'] -

למי זאת נרשמת / הכר נא דבר אמת / למי החותמת ולמי הפתילים?

ושוב לקדשה / ואל תוסיף לגרשה / והאר אור שמשה ונסו הצללים.

דומה כי כמו שיהודה אינו בוש להודות 'צדקה ממני', כך אין הבורא בענווה גדולה מהסס לומר 'ניצחוני בניי'. ומשמעות חדשה עולה, באופן המבהיל את הרעיון מדברי המדרש על אותה בת קול שאמרה "ממני ומאתי יצאו הדברים". השכינה במהלכיה השונים, כשהשטן מקטרג ומכריח את ישראל לפעול מלמטה ולתבוע את עלבונם, מוליכה את המציאות כולה לבואו של משיח. עוז רוחם של תמר שסירבה למות עם עובריה, של החשמונאים שלא קיבלו את גזירת המלכות ושל עם ישראל שלא התייאש מול השטן המקטרג על הגולים - הם אלו שבזכותם מגיעה הגאולה השלמה.