כתרו של יוד - לביאור ספירת הכתר

נפש האדם מחולקת לעשר כוחות, המתאימים לעשר הספירות. למעלה מעשר כוחות אלו, יש את כח הכתר. כח הכתר הוא הארה למעלה מספירות החכמה-בינה-דעת, המתבטאת בכמה אופנים שבירור שלהם יכול ללמדנו רבות על כוחות אנושיים ואלוקיים שאינם מוגבלים בעולם השכל והעשייה.

את ביאורנו נתחיל דווקא בהתוודעות להארה האלוקית המתגלה בספירת הכתר. הארה זו רמוזה בשמו של הקב"ה המתגלה בספירה זו והוא שם "אהיה", המרמז על התגלות עתידית הקודמת להתהוות. התגלות שהיא שורש למציאות ומוכנות ליצירה מבלי להתחיל אפילו בהתנוצצות החכמה הראשונית. בשם זה מתגלה האל למשה עוד בטרם התחיל השלב הראשון ביציאת מצרים. ספירת הכתר אינה מכילה דבר היא 'אין', אולם עצם מציאותה היא ההבטחה להופעת הספירה הראשונה -  "החכמה מאין תמצא" (איוב כח יב). אם השפע האלוקי בכתר מתגלה רק באופן של הבעת רצון להתהוות ומוכנות לכך הרי שעבודתו של האדם היא להמתין בסבלנות לקבלת השפע המובטח.

לשם כך, נעיין קמעה בתהליך המתרחש בסוף ספר איוב. לאחר שיג ושיח ממושך בין איוב לשלושת רעיו, שלא העלה דבר,מבין אליהוא כי כל הדיון התיאולוגי משולל מעיקרו. אליהוא מבין שהדבר הכי קרוב להבנת הנהגת העולם הוא לא החכמה, אלא מה שמעליה, מעבר לה - הכתר. התנהלות האדם בספירת הכתר היא המתנה, שהייה וסבלנות לגילוי האלוקי שעתיד לבוא. לא פלא, שאליהוא בעצמו מבקש מאיוב לאמץ את ההתנהלות הזו לפני שהוא משמיע את דבריו.

איוב לב

(א) וַֽיִּשְׁבְּת֡וּ שְׁלֹ֤שֶׁת הָאֲנָשִׁ֣ים הָ֭אֵלֶּה מֵעֲנ֣וֹת אֶת־אִיּ֑וֹב כִּ֤י ה֖וּא צַדִּ֣יק בְּעֵינָֽיו: פ

(ב) וַיִּ֤חַר אַ֨ף׀ אֱלִיה֣וּא בֶן־בַּרַכְאֵ֣ל הַבּוּזִי֘ מִמִּשְׁפַּ֪חַ֫ת רָ֥ם בְּ֭אִיּוֹב חָרָ֣ה אַפּ֑וֹ עַֽל־צַדְּק֥וֹ נַ֝פְשׁ֗וֹ מֵאֱלֹהִֽים:

(ג) וּבִשְׁלֹ֣שֶׁת רֵעָיו֘ חָרָ֪ה אַ֫פּ֥וֹ עַ֤ל אֲשֶׁ֣ר לֹא־מָצְא֣וּ מַעֲנֶ֑ה וַ֝יַּרְשִׁ֗יעוּ אֶת־אִיּֽוֹב:

(ד) וֶֽאֱלִיה֗וּ חִכָּ֣ה אֶת־אִ֭יּוֹב בִּדְבָרִ֑ים כִּ֤י זְֽקֵנִים־הֵ֖מָּה מִמֶּ֣נּוּ לְיָמִֽים:

איוב לו

(א) וַיֹּ֥סֶף אֱלִיה֗וּא וַיֹּאמַֽר:

(ב) כַּתַּר־לִ֣י זְ֭עֵיר וַאֲחַוֶּ֑ךָּ כִּ֤י ע֖וֹד לֶאֱל֣וֹהַּ מִלִּֽים:

מצודת ציון איוב לו ב

כתר - ענין המתנה כי 'ולתורתו איים ייחלו' ת"י יכתרון:

דרכו של אליהוא מוכחת כאפקטיביות יותר מכל פלפולי החכמה והבינה של קודמיו. הראיה היא, שמיד בסיום דבריו של אליהוא מגיע המענה מאת ה' בעצמו ומתרחשת ההתגלות האלוקית. לא רק אז מתרחש תהליך כזה, את ההמתנה שהולמת את התנהלות האדם ואת השפעת ה' המקבילה לה אנו מוצאים בכל מקום שבו האדם מבקש להיפגש עם דבר ה' ולטהר את עצמו, כמתואר בדברי הגמרא -

יומא לח ב

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג לד) אם ללצים תנא יליץ ולענווים ייתן חן.

בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון, בא למדוד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך. בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה.

ומאז, קריאתו של האל מופנית לאנשים רבים ויש מהם שנענים לקריאה. ממתינים לגילוי דבר ה' וזוכים להשפעה הדדית שלהם על הבורא ושל הבורא על העולם. על אנשים אלו, הממתינים למוצא פיו של אלוהיהם ומחכים לבירורו האמיתי של השפע האלוקי, האריך הזוהר בשבחים - 

זוהר חיי שרה קל ב

ת"ח זכאין אינון צדיקייא דאתגניז להו כמה טבין לההוא עלמא ולית אתר פנימאה בכל אינון כאינון דידעי רזא דמאריהון וידעי לאתדבקא בהו בכל יומא על אלין כתיב (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, מאי למחכה לו כמה דאת אמר (איוב ל"ב) חכה את איוב בדברים, ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא ודייקין לה ומחכאן לה למנדע ברירא דמלה ואשתמודעא למאריהון אלין אינון דמאריהון משתבח בהון בכל יומא אלין אינון דעאלין בין עלאין קדישין ואלין עאלין כל תרעי דלעילא ולית מאן דימחי בידהון זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

בזמן ההמתנה לכאורה לא מתרחש דבר, האדם מצמצם את עצמו ומפסיק משטף מחשבותיו העצמאיות מתוך הכנעה וציפיה לדבר ה'. באותו רגע ומציאות לא קיים דבר ואין שום תהליך של למידה והשפעה. המציאות היא של 'אין', אבל דווקא ממנה נוצרת אפשרות לקבל דבר חכמה חדש כפי שתיאר בפירוט רבי דב בר ב"ר אברהם, תלמיד ה'פני יהושע' והבעש"ט -

תורת המגיד קדושים

הנה כתיב (איוב לו, ב) כתר לי זעיר ואחווך, והוא לשון המתנה, דהיינו כשאדם רוצה לומר לחבירו דבר, אומר לו המתין ואומר לך דבר, לפי שמחשבתו של אדם היא מחשבת תמיד בלי הפסק בהתפשטות, וכשהוא רוצה שיפנה חברו מחשבתו, כדי שישמענו מה שאומר לו ויבין הדבר ההוא, רוצה שיצמצם חברו מחשבתו והתפשטותה עד שיאמר לו דבריו. הנה כשנעיין היכן היא המחשבה בעת ההיא קודם שאמר לו דבריו, נדע בוודאי שהיא באותו רגע למעלה ממקומה, כי היא אינה מחשבת כלום בעת ההיא, והיא מצומצמת מאוד למעלה במקום הנקרא אפס, עד שיאמר לו דבריו, ואז מתפשטת באותיות שאמר לו, וכן באדם כשרוצה לפנות מחשבתו שהיא בהתפשטות דבר מה, ורוצה לפנותה מדבר זה מכל וכל, עד מקום הנקרא אפס, ואח"כ נופלת במחשבתו דבר אחר.

בספרי המקובלים מתוארת ספירת הכתר בכמה אופנים שונים עם השלכות מגוונות. ניתן להצביע על שלושה גוונים המצויים בספירת הכתר, שתכליתן השראה והשפעה בכל עשר הספירות מחד, אולם התעלות מכל השגה שכלית ואומדן מעשי מאידך. שלושת הביטויים המידתיים בהנהגת האדם בעולם שבאים מספירת הכתר הם: אמונה ['רישא דלא ידע'], תענוג ['רישא דאין'] ורצון ['רישא דאריך']. במילים אחרות, ההמתנה לדבר ה' והופעת החכמה האלוקית נשענת על אמונה, מלאת תענוג ומפתחת ציפיה ורצון.

זוהי הסיבה שאדם לא יכול להסביר למה הוא רוצה דווקא בדבר זה ולא בדבר אחר או למה הוא מתענג דווקא מעניין מסוים ולא מעניין אחר, מכיוון שהרצון והתענוג הם למעלה מכוח השכל, והם קשורים עם עצם הנפש. באופן זה ניתן להבין ביטויים רבים המופיעים בדברי רבותינו: 'אין לך דבר העומד בפני הרצון' או 'אין תקיף כרצון' וכן 'אין בטוב למעלה מענג'

אם ננסה להבדיל בין שלושת צדדי הכתר, הרי שהאמונה היא השראה כללית, העונג הוא התלבשות של חיות פנימית והרצון הוא השתלשלות והתפשטות חיצונית.

רצון ותענוג הם כוחות מקבילים, כשהתענוג הוא פנימיות הרצון, כלומר שהאדם רוצה בדבר מסוים מפני שהוא מוסיף לו שלימות בנפש, וכאשר מתמלא החיסרון - נגרם לו תענוג. הכל יוצא ונמשך מהענג - הוא מהווה, הוא מחיה והוא מקיים - "מים מצמיחים כל מיני תענוג", ולאחר מכן נמצא הענג גם בתוך כל דבר אלא שהוא נעלם. לעומתו, רצון הוא מלשון ריצה -שאיפה להתפשט בלי גבול מן ההגבלה. הרצון פועל בצורה של השתלשלות בין כוחות נפרדים שהיחס ביניהם הוא השפעה מראש לסוף (כמו שרשרת טבעות), בעוד הוא עצמו אינו נמצא בתוכה. במילים אחרות, כשם שהענג מחיה כך הרצון הוא מנהיג. לכן, אדם שהענג שלו נפרד נמצא ב'נירואנה' ואילו אדם שהרצון שלו לא קשור לענג הוא בדיכאון ותסכול ואינו יודע להיות מרוצה ורציני.

לעומת שניהם, אמונה היא סוד ההשראה. בענג קיימים עדיין המושגים מעלה ומטה, אבל האמונה היא "שוה ומשווה קטון וגדול". היחס הוא כמו בין 'יש אמיתי' – 'אַיִן' – 'יש נברא' (השתלשלות), כאשר יש מעלה ל'יש הנברא' בכך שהוא משקף את התקף והעז של ה'יש האמיתי', תוקף שאינו קיים במדרגת ה'אין' שבאמצע.

שלושת פניו של הכתר יכולים להיות פרוסים בצורה אנכית - מהגדול ועד לקטן, מהחשוב ועד לנחות - כשהסדר משתנה לפי העניין. אם נחלק את הדברים לפי חשיבותם הרי שהסדר הוא כרמוז בפסוק "ראשו כת"ם" - המדרגה העליונה היא אמונה והיא כנגד 'כתר כהונה', המדרגה השנייה היא תענוג והיא כנגד 'כתר תורה', והמדרגה השלישית היא רצון והיא כנגד 'כתר מלכות'. סדר זה מתבטא גם בג' ברכות ראשונות של תפילת י"ח: מגן אבות [אברהם המאמין], מחיה מתים [יצחק השמח], האל הקדוש [יעקב הרוצה להתקדש]. אם נבחר בחלוקה אחרת, למשל זו המתייחסת למימוש הרצוי של הופעת המידות בעולם, הרי שאז סדרם של הכתרים כפי שהוא מופיע במשנה (אבות ד יג) ורמוז במילה מא"ד: כתר תורה-תענוג [משה] כהונה-אמונה [אהרן] ומלכות-רצון [דוד]. מהכלל המונח בקרן זוית, דרך המשפחה ובית אב ליחיד המולך. כשהדברים מופיעים בהסתר ובמדרגה נמוכה יותר הרי שהם באים באופן של אד"ם: אמונה בלתי מוסברת המביאה לקיום מצוות מרצון בלי להבין עד התגלות התענוג הפנימי.

אחר הדברים האלה, ניתן ללמוד תורה בליקוטי מוהר"ן המבקשת לבחון באיזה אופן אדם יוכל לגעת בספירת הכתר ולתקנה במקורה העליון -

ליקוטי מוהר"ן תורה ו

כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה) כבוד מלכים חקור דבר, והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו. שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו, ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים, ואז אין בני אדם חוקרי' על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם) כבוד אלהי' הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה:

ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק. כי לית כבוד בלא כ"ף, והכ"ף הוא כתר, בחי' אהיה, בחי' תשובה.. וזה בחי' כתר, כי כתר לשון המתנה, בחי' תשובה.

והנקודה התחתונה, היא השתיקה והדמימה, כמ"ש והארץ הדם רגלי, וזה בחי' חיריק, בחי' ותחת רגליו. והנקודה העליונה, הוא כסא דמתכסיא, בחי' תשובה, בחי'. כבוד אלקים הסתר דבר, בחי' במכוסה ממך אל תחקור, בחינת וממעל לרקיע דמות כסא וכו'... והוא"ו שבתוך האלף, הוא הרקיע, הוא בחי' האהל,

...

וזה בחי' (סנהדרין כ') שלשה דברים שנצטוו ישראל, שיכלו זרעו של עמלק, זה בחי' ידבר עמים תחתינו. ולמנות להם מלך, זה בחי' גאון יעקב, בחי' (במדבר כ"ד) דרך כוכב מיעקב, בחי' מלך. ולבנות להם בית הבחירה, זה בחי' משה, בחי' דעת, כמו שאחז"ל (ברכות ל"ג.) מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. וזה בחי' יבחר לנו את נחלתינו.

זוהר רעיא מהימנא ג רנה ב

ובשל כך שיעור סוכה לא למעלה מעשרים שהיא כ', כתר עליון שלא שולטת בו העין. כבוד עליון עליו אמר משה (שמות לג יח) הראני נא את כבודך, והשיב לו הקב"ה 'לא תוכל לראות את פני', ואין כבוד בלא כ'.

ר' נחמן מצביע על הבעייתיות המובנית בהגעה והשגה של ספירת הכתר. הכתר שעניינו להרבות בכבוד שמיים אינו יכול להיות בהישג ידו ועיניו של האדם. לכן, כל מה שעל האדם לעשות כפי שתיארנו למעלה הוא לצמצם את עצמו ולא לחקור במופלא ממנו. לא זו בלבד שהאדם נזהר בכבודו של מקום, על האדם להמעיט ככל שניתן בכבודו שלו. האדם השותק כששומע ביזיונו הופך את עצמו ל'אין' וכך הוא מסוגל להיות כזה המשיג את מידתה של ה'אין'.

בדברי ר' נחמן אנו מוצאים ביטויים גם לעולם המשולש של הכתר - הנקודה התחתונה, האמצעית והעליונה הדומות לרצון המשפיע, לתענוג הפנימי ולאמונה העליונה. נקודות אלו באות לידי ביטוי גם בשלושת מצוות הארץ - מחיית עמלק המקרר באמונה, מינוי המלך השולט על הרצון ובניית בית הבחירה שהוא מקום התענוגים של האל וכנסת ישראל.

למרות נחרצותו של ר' נחמן אודות ההעלמות של האדם המבקש להידבק בכתר, נדמה שאפשר להציע כיוון אחר, הנותן מקום וקיימות לאדם עצמו. אנו מוצאים ביטויים רבים המזכירים את הכתר והאדם המתייחס אליו בהקשר של רבי עקיבא והתורה שבעל פה. הכתר מתגלה כאן לא רק כסימבול מופשט אלא גם כסימן מוחשי המתעלה מהאות עצמה אל הבלתי מושג -

מנחות כט ב

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

רבי עקיבא נוגע בכתרו של מלך, הוא לא נרתע מהכתרים שבהם עיטר הקב"ה את החכמה האלוקית ותולה בהם תילי תילים. אך טבעי הוא שאדם כזה הוא אדם שקורות חייו והנהגתו האישית שייכת לעולם שאין בו תפישה שכלית והבנה - עולם של 'שתוק' ו'עלה במחשבה', עולם של מסירות נפש.

מול ארבעת אותיות שם הוי"ה המקבילות לארבעת חלקי הנרנ"ח שבאדם, קוצו של יו"ד מקביל לחלק ה'יחידה'. זה שנשאר בעולמות העליונים ומקרין כלפי חלקי הנשמה שמצויים בעולם הגשמי. דרגת ה'יחידה' אינה מתגלה (במוּדע) במהלך החיים השגרתי. היא באה לידי ביטוי כאשר מנסים לפגוע בעצם הקשר של יהודי עם הקב"ה. למשל, כשמעמידים יהודי בניסיון של עבודה-זרה. או-אז מתגלה דרגת ה'יחידה', מתעוררת נקודת היהדות, ומביאה את האדם לידי מסירות-נפש בפועל. כפי שזכה רבי עקיבא לקיים בעצמו.

פרי צדיק קרח

וחמש פעמים אורה כנגד חמישה חומשי תורה (בראשית רבה ג', ה') וגם כנגד קוצו של יו"ד שמרמז לכתר עליון היינו אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (תנחומא פרשת נח ג'). וכמה יקירין אינון על דרך שאמרו (במדבר רבה י"ט, ו') כל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו.

אם ר' נחמן טען שכבוד התורה הוא דבר הגבוה מעל שליטת עין אדם, הרי שר' עקיבא מצליח למצוא את כבוד התורה בכל תג ותג וכפי שהתגלה לאחר מותו. האדם יכול להמעיט את עצמו כך שאין הוא לוקח דבר מכבוד התורה אבל הוא יכול גם להגדיל את כבודה של התורה בענווה גדולה -

רש"י סוטה מט א

משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה.

את המעלה הזו משיג האדם על ידי צמצום עצמו, בדומה לדרך הראשונה, אבל כאן מיעוט עצמו לא בא במטרה בפני עצמה אלא כאמצעי להשגת מעלות רוחניות נוספות -

ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפט

קוצותיו תלתלים, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לידרש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, שחורות כעורב במי אתה מוצא במי שמשחיר ומעריב עליהם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, רבי אבא אמר במי שמשחיר עיניו עליה כעורב, רבי אבא אמר במי שנעשה אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב

ואם יש בנפשך לומר כיצד אדם יכול לגעת בכתר העליון, על שלושת גווניו המופלאים הרי שאנו מוצאים שיש לאדם יכולת לעשות כתר העולה על כולן. התורה שבעל פה אינה כבולה לכתרים הקבועים בעולם הרוחני אלא נפעלת מפעולת האדם. מול זר הזהב בארון הברית שהוא כתרה של תורה, אש המנורה עולה מאליה במאמץ האדם הפועל בתורה שבעל פה  -

שם משמואל תרומה

במשנה אבות (פ"ד מי"ג) שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן, ובמד"ר (נשא פי"ד) דכתר ש"ט הוא כנגד המנורה, היינו שהארון שהוא כתר תורה ומזבח הזהב שהוא כתר כהונה ושלחן שהוא כתר מלכות, שלשתם הי' להם זר זהב סביב, ובמנורה לא הי' זר כלל:

ננסה לגלות עוד טפח מכתרו של עולם, בהקשרם של ימי הסוכות - ימי נטילת ארבעת המינים. ארבעת המינים מקבילים לשמות הוי"ה, בסידורים שונים שלפי אחד מהם - האתרוג משול לאות י' והפיטם משול לקוצו של יו"ד כדברי ר' צדוק -

מחשבות חרוץ טו

אתרוג נגד ה - י' שהוא החכמה שבמוח משכן הנשמה הטהורה שאין שם שליטה לרע.. וזהו האתרוג שיש בו טעם וריח, ועל כן הוא עם הכולל רצה לומר עם מקור החכמה שהוא השורש הנעלם הרמוז בקוצו של י' בגימטריא תורה.

והנה במיקום קוצו של יוד, נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא (מנחות כט א) - "אהא דתנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו וכו', פשיטא, לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד". רש"י נימוקי יוסף ומאירי פירשו שהוא רגל ימיני של י'. אולם ר"ת וספר התרומה פירשו שראשו של י' כפוף. והרא"ש כתב שקוצו של יו"ד היינו תג של מעלה. מחלוקת זו מקבילה לשלושת הפנים שהארנו בספירת הכתר - התג העליון מסמל את האמונה, הרגל הימנית היא התענוג הטמון בגוף הדבר והתג השמאלי המכפיף את עצמו הוא הרצון הנכפף לצו המלך.

מחלוקת זו מצויה גם במיקומו של הפיטם באתרוג, בו מצאנו מספר דעות: לדעת רש"י והרא"ש, פיטמא היא ראש האתרוג. לדעת רבינו יצחק, הפיטמא היא בעוקצו של האתרוג (בזנבו). לדעת הר"ן, הפיטמא היא השושנתא שעל ראש הדד. גם כאן אנו מוצאים את השושנתא המסמלת את האמונה הנעלה, את הראש האתרוג המסמל את התענוג הטמון בתוך ואת העוקץ הכפוף בתחתית האתרוג המסמל את הרצון המצמיח את הכל.

גם כאן, לאחר הכתר האתרוגי של ימי החג מגיע הכתר שפועל האדם מעצמו, בתוספת אנושית העולה על כולן -

שפת אמת דברים לסוכות

ענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ומ"מ יש רק ג' רגלים. והענין הוא שהג' רגלים הם מתנות משמים. וכשמקבלים הג' רגלים כראוי זוכין לשמ"ע. וז"ש במד' פינחס עליך להוסיף לנו מועדות כו'. וז"ש והיית אך שמח שהוא לרבות שמ"ע כי זה בא ממילא כשמקיימין הרגלים כראוי. והוא כמו תוספות ברכה שמתפשט מהג' רגלים תוספות רגל בפני עצמו. ואיתא במשנה שלשה כתרים הם כתר תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. והג' כתרים הם ג' מועדות ושמ"ע עולה על גביהם.

לאחר שהתוודענו במקצת לגדלותו של הכתר המשפיע על כל הספירות - מחוץ ומפנים - ולשתיקה הגדולה הממתינה לו בכניעה גדולה; זכינו להתוודע לכתר שמתגלה מתוך דיבור מתמיד בדברי תורה ובחידושים עצמאיים. לכאורה שני דברים סותרים הם ואולי, אולי רק צדדים משלימים של אותו כתר. חידושי תורה שבעל פה הבאים לאחר התבטלות גדולה לדבר ה'. בשולי הגיליון נאמר שאולי כל בחינה בדברינו שייכת לחלק אחר של ענין הכתר - פנימיות הכתר או חיצוניות הכתר. ויש עוד להאריך, אבל מסגולתו של הכתר שלעיתים טובה לו השתיקה..