חותמו של מלך - לביאור ספירת המלכות

ספירת המלכות היא הספירה האחרונה מתוך עשר הספירות שבהן בורא הקב"ה ומנהיג את כל העולמות. בהבנה הפשוטה, מלך הוא מי שהכול שייך לו והוא הכי חשוב בממלכה. אבל למעשה, התיאור הזה מתאים לאדם עשיר מאוד או לגברי המקומי. למלך יש עוד תפקיד והוא להחליט ולמשול בממלכה. נמצא שעיקר הגדרתו של המלך הוא כמי שמשפיע לאחרים ולכן זאת אם כן הגדרתה של מידת המלכות.

לכל אדם יש כוחות נפש ורצונות גדולים, כישרונות רבים ודברים שטורדים את מנוחתו אלא שאין לנו יכולת ואמצעים לממשם ולהוציאם אל הפועל. כשאדם מתמנה למלך הרי שלא השתנה דבר בכישרונותיו או שסיגל לו רצונות חדשים, כל שהשתנה הוא היכולת והאפשרות שלו ליישם את הדברים. לכן, מידת המלכות היא המידה שדרכה הקב"ה משפיע את השפע האלוקי המורכב מששת המידות שקדמו לה. אמת היא שבניגוד לאדם הזקוק למלוכה על מנת להיות מסוגל להשפיע, הבורא הלא יכול ליישם את כל רצונותיו ללא שיקבלו אותו כמלך. אבל מחמת חסרונות המציאות ורצונו יתברך, הוא קבע שגזירותיו יצאו אל הפועל רק כאשר מלכותו תשרה בעולם. תכונה זו נקראת 'שכינה', והיא מציאות שבה מלכותו של הקב"ה שוכנת בארץ [שגם היא משמשת כינוי למידת המלכות] ובאה לידי ביטוי ממשי ומשפיע.

נמצא אם כן, שמלכות אינה רק תפקיד פוליטי או עמדה כוחנית אלא תכונת נפש. זאת הסיבה שהגמרא מציינת שלמרות שדוד התמנה למלך רשמית, הוא לא נחשב מלך כל עוד 'לא יצא טבעו בעולם' [ירושלמי סנהדרין ב ג] ומאידך כששלמה יורד ממלכותו הוא עדיין נשאר עם תכונת הנפש 'מלך על מקלו' [סנהדרין כ ב]. אדם צריך לסגל לעצמו את תכונת המלכות ולכן מינוי רשמי חיצוני אינו קובע אם האדם הוא מלך או לא, הכול תלוי בנטייתו האישית ובהחלטתו - 'ותלבש אסתר מלכות'. זאת ועוד, תכונת המלכות היא ביטוי שאינו מסתכם במעלותיו המסוימות של אדם זה או אחר אלא הגדרה מהותית ולכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

כלומר, למרות הראיה הפשטנית שמלכות היא פריבילגיה ונטייה אגואיסטית הרי שבמהות מידה זו היא מידה שכל מהותה אלטרואיסטית ומשפיעה. מידת המלכות היא המידה המסיימת את עולם המחשבה והמידות ומתחילה לקיים מגע המחובר עם המציאות. לכן, מלכות תלויה באחר שיקבל על עצמו את המלכות, כעין בקשת הקב"ה בעצמו - 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמלוכני עליכם'. עם ישראל מקבל על עצמו את מלכות ה' ולכן לגביו הוא נקרא מלך, מה שאין כן אצל אומות העולם ששלטונו של הקב"ה עליהם הוא ללא רצונם ולכן לדידם הוא רק מושל חיצוני - 'כי לה' המלוכה ומושל בגוים'.

למעשה, כל משמעותו של המלך היא השפעה לאחר ומשום כך הזוהר [ב מג א] מרבה לתאר את תכונת המלכות בראשי תיבות 'לית מגרמיה כלום'. דוגמה נוספת לתכונת המלכות היא הלבנה, הלבנה לוקחת את כל האור מהשמש ומעבירה אותו למקומות שבהם אינו יכול להגיע. מלבד הלבנה, מידת מלכות מתקשרת להיבטים נשיים נוספים כיון שלרוב עניינה של האישה הוא דאגה לשאר, אשת חייל היא מי שנאמר עליה 'ותתן טרף לביתה' כפי שבגוף האדם מערכת העיכול לוקחת את המרכיבים של האוכל ומספקת אותם לאיברי הגוף בתבונה רבה.

משל נוסף לעניין זה היא שבת המלכה שבמבט ראשוני נהנית מכל ימי השבוע שבהם טורחים עבורה אבל במהותם של הדברים היא זאת שמשפיעה להם ונותנים להם את ברכתם. כמו השבת גם המלכות היא המידה השביעית והיא קשורה לעניינים רבים הנוגעים למספר שבע - היא מכונה 'באר שבע' משום שהיא מתמלאת שפע מהמידות הקודמות לה ומשפיעה שפע לרבים, היא מכונה 'בת שבע' שהיא אשתו של דוד המלך - המסמל את מידת המלכות - ונקראת 'אמה של מלכות'. גם השבועה, ההתחייבות של האדם לעשות מעשה, היא ביטוי למידת המלכות ההופכת את הרצון והיכולת למעשיים. בעולם התורה המלכות מיוחסת לתורה שבעל פה ובכלל לתכונת הפה והדיבור, זאת משום שכל מהות הפה הוא להוציא את הפועל את הטמון בשכל ובמידות כפי שהתורה שבעל פה היא המוציאה את הגנוז בתורה שבכתב.

המלכות היא נקודת ההשקה בין העולמות והיא זו המאפשרת את ההשפעה אליהם. בכתבי האר"י אנו מוצאים שהמלכות היא 'קרן זווית' - זו המהוה מעבר בין שני דרכים שונות. במבט ראשון, המלכות היא ריקה מתוכן וכל יעודה הוא לאפשר את מה שקיים לפניה אבל בעומקם של דברים - לולא המלכות הרי ששום דבר לא יכול היה להיות בעל השפעה ומשמעות. למרות שקרן הזווית היא נקודת ההתחלה או הסיום של שני הקווים הנפגשים בה, היא עצמה אינה שייכת לאף אחד משניהם ודווקא משום כך היא מאפשרת להם להיות קשורים זה לזה. הבנה זו מובילה למהפך מחשבתי - 'אבן מאסו הבונים - הייתה לראש פינה'.

וביתר הרחבה, מידת המלכות אינה רק התכונה של היישום וההוצאה אל הפועל החיצונית לתחושות ולמחשבות אלא נקודה פנימית שנמצאת בכל אחת מהמידות בצורה פנימית. בכל תכונה יש שאיפה פנימית הרוצה ליישם את הדברים ומידת המלכות משתמשת בשאיפה זו ואותה היא מביאה לידי ביטוי. מידת המלכות מסומלת באיבר הפה אבל היא גם מסומלת באיבר פנימי יותר - הלב כאתרוג המשול ללב והוא כנגד דוד המלך. במצב מתוקן יש התאמה בין הפנימיות של המלכות ובין הביטוי החיצוני  שלה - 'פיו וליבו שווים'. אבל במצב מעוות, המלכות רק נהנית מהכוח החיצוני שלה מבלי לזכור מה היתה השאיפה המקורית בכל אחת מהספירות שקדמו לה - 'אחד בפה ואחד בלב'. עד כדי כך שהמלכות שהיא האחרונה בעשרת הספירות מחוברת לספירת הכתר שהיא למעלה אפילו יותר מן המידה הראשונה - 'ויתנו לך כתר מלוכה'. אמת היא שמידת המלכות היא המידה השביעית אבל עליה נאמר 'שביעאה עלייהו' והיא מתעלת ומתחברת לספירות שקדמו לה. חביבותה של מידת המלכות האחרונה אחרונה בסולם היא זו שבזכותה פותחים בה - 'חביב קודם'.

משל למה הדבר דומה, בכל מסמך של התחייבות האדם או העדים מוסיפים את חתימתם. בחתימה זו, אין שום תוספת לתוכן של ההתחייבות, בשרבוט השם או בהטבעת החותמת אין שינוי במילות ההתחייבות או במשפטים הכתובים. אבל, למרות זאת, החתימה היא המעניקה את הגושפנקא והאפשרות של כל המילים שקדמו לה. יתרה מזו, החתימה היא שמו של האדם והיא מבטאת את כל תכונות נפשו בבחירת צורת החתימה, כפי שיש למשל בחותמות בתי מלוכה המלאים סמלים הנוגעים להיסטוריית בית המלוכה. החותם הוא הנקודה הפנימית של האדם שכתב את כל המילים הלקוניות שכתובות במסמך כולו. החתימה אינה מוסיפה לתוכן אבל היא מגלה מחדש את כותב התוכן.

אבל לא נוכל להתכחש לעובדה שהמלך הוא האיש הכי חזק בממלכה ויש לו סמכויות גדולות המקנות לו כוח עצום - 'מלך פורץ גדר'. לא לשווא מצאנו מקרים רבים בהיסטוריה שבהם אנשים תבעו את המלכות בטענה של 'אני אמלוך' או כדבריה של הלבנה המלכותית שהתרעמה 'אין שני מלכים משמשים בכתר אחד'. כל אלו, ורבים שבאו בעקבותיהם עיוותו את מהותה.

כך למשל אנו מוצאים שמידת המלכות מכונה בהקשרים רבים בכינוי - אבן. כינוי זה מופיע הן במידתו הטובה כ'אבן טובה' והן במציאותו השלילית של 'אבן נגף'. אבן היא היכולת לבנות בנין, היא נקודת המשען שבאמצעותה אפשר לשנות את המציאות כולה אבל במקום שבה נעשה בה שימוש מושחת היא מפריעה לה להתעלות ולהתקדם. במקומות אחרים אנו מוצאים את המלכות כעפר המסוגל להצמיח את ההשפעה הגנוזה או לחילופין כאבק שיש בו חיות מעטה ואינו יכול לגדל דבר אלא ההיפך.

אחת הדרכים של מידת המלכות להמשיך את השפע הבלתי נתפס של ששת המידות שקדמו לה היא להגדיר אותם ולהגביל את השפעתם במשפט - 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. המשפט נותן לשפע הרוחני את מקומו הראוי לו, כך שכל דבר מקבל את תפקידו ובכך יוצא אל הפועל בצורה השלמה. ולכן התנועה הטבעית במידת המלכות צריכה להיות של יראה ופחד, תחושה של קבלת עול מלכות שמים. לא פלא שגם מי שלא זכה למעלות גדולות חש את הרגש הזה במידת המלכות השבתית - 'אימת שבת על עמי ארצות'.

מלבד תחושת האימה וקבלת העול שצריכה להיות במפגש עם מידת המלכות יש צורך בהקדמה חשובה. יתכנו עיוותים במעבר בין ה'כח' אל ה'פועל' ולכן לפני מידת המלכות מגיעה מידת היסוד. מידת היסוד היא המידה המבקשת לשמור על הקודש ועל הפנימיות שעלולה להיות מזויפת במפגש עם החוץ. לפני השבת בא ערב שבת - יומו של מידת היסוד עליו נאמר 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'. רק הקדושה וטהרת הברית יכולה להבטיח מידת מלכות מתוקנת כפי שמצאנו ביוסף הצדיק שעלה למלוכה. רק אז, המלוכה תהיה בשיא תפארתה והשפעתה תהיה מתוקנת ופנימית, רק אז נקודת הציון הנסתרת תתבטא בשלמות ונוכל להגיד בפה מלא: 'בני ציון יגילו במלכם'