לגמור את השם

חכמתו של שלמה המלך החלה בחלום, חלום שבו ביקש (מלכים א ג ט) 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ' והתבשר מאת הקב"ה (מלכים א ג יב) 'הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ'. בסיומו של החלום, מחליט שלמה לערוך משתה (מלכים א ג טו) - 'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו'.

ממשתה חד פעמי זה למדו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א קעה) הלכה מיוחדת - 'אמר רבי יצחק: מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה'. דברים אלו היו העוגן לדברי הפוסקים המציינים מנהגים שונים הקשורים לסעודות בסיומי לימוד שונים. כן מצאנו בפוסקים שנהגו לעשות סעודה כשמסיימים ללמוד מסכת או ספר (אורחות חיים א הל' תלמוד תורה) - 'ונהגו לעשות סעודה ביום סיום הספר'. באופן דומה ביום שמחת תורה (אור זרוע שכ) - 'עושים חתני התורה סעודה גמורה ומזמנין מבני הקהל ונותנים להם מאכלים טובים..' וזאת לרגל סיום קריאת פרשיות התורה. דברי המדרש והמנהגים שהובאו על בסיסו מעלים תמיהות רבות המצריכות ביאור.

המדרש מתאר את תחושותיו של שלמה בבוקר ליל החלום, תחושות שהביאו אותו לסעודת ההודיה. לדברי המדרש (שיר השירים רבה א) שלמה הרגיש מיד בהתממשות החלום כאשר הבין את שפת החיות בחכמה נדירה - 'אמר רבי יצחק: חלום היה עומד על כנו; חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי (מצייץ) והוא היה יודע מה מצוצי..'. הסעודה ששלמה ערך נעשתה כאשר הרגיש בחוש את קבלת הלב המבין את חכמת הטבע. באותה שעה שלמה לא סיים לימוד או גמר ספר ואם כן כיצד מכך למדו רבותינו שיש לסעוד בשעה שגומרים את התורה.

מן הצד השני, יש להקשות על סעודת הסיום של קריאת פרשיות השבוע שנראית כחסרת משמעות. סעודה בסיום של ספר או מסכת מציינת הקפה של לימוד נושא ותחום בתורה. זאת, כשאנו יודעים שכל לימוד הוא הקפה חלקית של דברי התורה כיון שלעולם ישנם רבדים רבים שבהם ניתן להעמיק. אם בסיום מסכת אנו עוד מסוגלים להבליג על תחושה זו, הרי שבשמחת תורה היא עולה ומתגברת. בשמחת תורה אנו מסיימים רק קריאה פשטנית של פסוקי התורה. יש פירושים רבים ועומקים אינסופיים שבהם כלל לא עסקנו בקריאת התורה בציבור, הייתה זו קריאה רציפה ושוטפת [במקרים מסוימים אף מהירה מדי..]. כיצד ניתן להסתמך בשמחה זו על בסיס שמחתו של שלמה, שהשיג בחכמתו העצומה טעמים וידיעות רבות.

עד כדי כך קשים הדברים, שמכוחם ביאר הרבי מקוצק ששמחת התורה היא שמחה על הלימוד בעתיד ולא על הלימוד שהסתיים. 'ענין שמחת התורה אמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד, עכת"ד. ואף שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלמה המע"ה, שראה שהחלום נתקיים צפור מצויץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפירוש על קבלתו על להבא' (שם משמואל שמיני עצרת).

דברים דומים כותב גם הגר"ח קנייבסקי (טעמא דקרא) המתרץ שהשמחה היא על הפוטנציאל הגלום בלימוד. 'היה אפשר לומר שאין זו גמרה של תורה כלל כיון שעדיין לא למד גם התורה שבעל פה כולה שהיא פירושה של תורה שבכתב, אך ממה שעשה שלמה המלך סעודה כשנתבשר על החכמה, אע"פ שבודאי עדיין היה צריך ללמוד ולעסוק בתורה, מוכח דעושין סעודה גם כשלא החכים בפועל כל הצורך, רק בכח'. תירוץ זה מסיט את המוקד בשמחת תורה מסיום הקריאה אל תחילתה המחודשת, כשלמה המלך בשעתו שלא שמח על כל החכמה שניתנה לו אלא על היכולת שניתנה לו להתחיל לעסוק בה. 'שהאמת היא שהחשיבות של סיום התורה אינה בכך שגומרים "וזאת הברכה - לעיני כל ישראל", אלא החשיבות במה שמתכוננים שוב להתחיל ב"בראשית ברא" - זוהי החשיבות. כי באמת לא נזכר בכתוב ששלמה עשה סיום לתורה, אדרבה, שלמה הי' "חתן בראשית" ולא "חתן תורה". הקדוש ברוך הוא הבטיח לתת לו "לב חכם ונבון" ושיוכל להבין התורה. נתן לו האפשרות להתחיל ללמוד התורה עוד הפעם ביתר שאת ועמקות, כי גם מקודם היה שלמה "גאון גדול" למרות שהיה צעיר ביותר, אבל הבטחת הקדוש ברוך הוא הספיקה לו האפשרות ללמוד התורה באופן עמוק ביותר' (רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק סוכה נו א). אולם, פשוטם של דברים מכריח אותנו לבאר שמדובר על סיום הלימוד, היכן מצאנו ששמחים על לימוד עתידי שכולו מוטל בספק 'מה שייך לשמוח בשמחת התורה על מה שילמד להבא ואל יתהלל החוגר כמפתח' (שם משמואל שם).

נבקש להציע ביאור נוסף לשמחתה של תורה המתבססת על שמחתו של שלמה בקבלת החכמה על ידי הגדרה מחדש מהו הלימוד ומתוך כך מה משמעותה של גמרה של תורה. בכל החכמות לימוד הינו השגת ידיעות, בקיאות בשלל נתונים וכללים, הבנה של תחומי ידע ויכולת ניתוח והסקת מסקנות. אולם בחכמת התורה הלימוד הוא אחר לגמרי, היכולת לדעת את דברי התורה היא כמעט בלתי אפשרית, בפרט למי שרוצה להבין את דבריה בכל עמקם וסודם. לכן עיקר הלימוד בתורה אינו דווקא הבנת תכני הלימוד אלא ידיעת לשון התורה ומילותיה. נמצא אם כן, שסיום קריאת כל מילות התורה הוא הוא סיום 'גמרה של תורה'. אין צורך להקיף את כל ידיעת התורה כדי לשמוח, שמחה על הידיעה תהיה לעולם מלאת חסרונות. המפגש עם כל המילים והפסוקים של התורה בפני עצמם היא סיבה מספקת לשמחה.

הבסיס לאמירה זו נשענת על דברי רמב"ן (הקדמה לתורה) המגדירים באופן מופלא את לשון פסוקי התורה - 'עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד, כאילו תחשוב על דרך משל כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות כגון 'בראש יתברא אלהים' וכל התורה כן מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות'. קריאת התורה במהלך השנה על פי סדרי הפרשיות אינה לימוד שבועי של תכנים או כללים אלא מפגש עם שם ה' באופן ישיר. שבוע אחרי שבוע כלל ישראל קורא בשמו של הקב"ה באופן סמוי וגלוי, עד שהוא גומר לקרוא את כל שמותיו של הבורא. סעודת המצווה של שמחת התורה אינה הודיה על הספק לימודי או ציון התחלה של לימוד פוטנציאלי אלא חגיגת המפגש הכולל עם המילים עצמם.

דברים אלו מתבארים יפה עם דברי רמב"ן (שמות כד יא) המפרש את אכילתם ושתייתם של אצילי בני ישראל במעמד הר סיני כסעודה שגם היא באה 'לגמרה של תורה'. שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים.. ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו'. שוב אנו מתמלאים פליאה, מה עניינה של סעודה לגמרה של תורה כבר ביום הראשון לנתינתה. לשיטת רמב"ן הדברים מיושבים, היה זה היום הראשון לתחילת לימוד התורה אבל מבחינת כתיבתה היא כבר נסתיימה. ברגע שנסתיימה כתיבת התורה כל שמותיו של הקב"ה הופיעו בעולם, המלאכה נגמרה והכשירה את הסעודה שלאחריה.

דבריו של רמב"ן יבארו גם את המקור לסעודת 'גמרה של תורה' מסעודתו של שלמה המלך. אמת הוא, ששלמה המלך ערך את הסעודה לאחר שקיבל את רוח החכמה ולא לאחר שהשלים לימוד כלשהו. אבל אם נאמר, שהסעודה אינה בגין צבירת ידע אלא מפגש עם שמות האלוקים שבפסוקי התורה הרי שאין לנו יותר משלמה שהיה בקיא בדקדוקי פסוקים אלו. 'ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה הי' לו וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפי' כחות העשבים וסגולתם עד שכתוב בה אפי' ספר רפואות.. וכל זה ידע בתורה והכל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה ואותיותיה ובקוציה' (רמב"ן הקדמה לתורה). כדברים האלו כותב הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קעא י / דברים עמ' שלט) - 'ואף על גב שאינו מבואר במקרא דחכמת שלמה היתה גמרה של תורה, מכל מקום ידוע לחז"ל שכל חכמת שלמה שדבר על כל הבריאה ותכונתם בא ממה שהאיר הקב"ה עיניו לראות ברמזי אותיות התורה שכולה שמותיו של הקב"ה הן שבהן נברא העולם.. וכל זה נתגלה לשלמה המלך משום הכי ידע כל טבע הבריאה וזהו גמרה של תורה'.

הבנה זו של סעודת 'גמרה של תורה' [וכעת נוכל לדייק, שלא נאמר 'גמר לימודה של תורה'] יכולה לבאר מדרש פלאי נוסף. אמרו רבותינו (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פר' צו, כה ב) - 'כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים - עשאוהו לאותו היום יום טוב. מכאן סמכו חכמים, שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו, כל שכן שמשלים לימודה. וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש'. מדרש זה קושר בין מי ש'משלים מסכת' [שאינה בהכרח 'משלים לימודה'..] ובין קידוש הכוהנים או יציאתו של הכהן הגדול מקודש הקודשים. וכל לומד שואל את עצמו, איזה לימוד השלים הכהן המתקדש או הכהן שעבד ביום הכיפורים.

דברינו הרואים בלימוד התורה מפגש של הלומד עם שם ה' המתגלה לו דרך המילים יכולים לבאר את הדמיון בין הדברים. בעבודת יום הכיפורים הכהן עמד מול השכינה, פיו ביטא את שם המפורש כשכל העם כורעים ומשתחווים. השלמת העבודה הזו היא השלמת גילוי שם ה' בעולם ועל כן באה סעודה גשמית בסיומה. גם מי שסיים לימוד שבו עסק בבירור דברי התורה, פעל לגילוי שם ה' במציאות ואף הוא מציין את סיום עבודתו בסעודה. יתרה מזו, לומד התורה פעל לא רק באמירת שם ה' אלא הרחיב את הדברים לבירור שכלי והעמקת הדעת. לא פלא אם כן, שמעלתו של הלומד שבירר את שמות ה' הטמונים בתורה גבוהה מהכוהן שעשה זאת מספר פעמים ביום אחד בשנה. 'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.., דאמר קרא: יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים' (בבלי הוריות יג א). שמא, מחשבות אלו צריכות ללוות אותנו ביום שמחת התורה, שבו אנו מתכוונים לגמור את השם כנגד המברכים. מברכים רבים שיעלו לתורה ויקראו בה שוב ושוב מתוך רצון לגלות את שם ה' בעולם ולשמוח בסעודה 'גמרה של תורה'.