הרהורים ותורה

הארה לנר ראשון: מצוות ההדלקה היא אמנם אקטיבית, אבל כולה פסיביות. מדליקים רגע אחד והתוצאה נמשכת והולכת לה, כאילו מעצמה מעין מנורת המקדש, שהכהן הדליק והשלהבת הייתה 'עולה מאליה'. לכן, אם כבתה אין זקוק לה; די במעשה הראשוני ואין צורך להדליק ולחזור ולהדליק. אולי משום שהחג הזה הוא חגו של החינוך. גם בו, בחינוך, לא צריך כל פעם לעשות ולהסביר ולהראות ולאלף. אולי די בעשייה אחת, כזו שמראה את עצמה, שמהווה דוגמה אישית. אז, נר האדם יעלה מאליו   וההרגלים הרעים - שבאו מן השוק - יכלו ויעלמו להם.. הארה לנר שני: האדם הדתי חי בעולמנו במתח עצום, מלאכתו כפולה. מחד, הוא מבקש לחיות בעולם החול כשאור התורה מאיר את דרכיו. לקיים הלכות בבית ובחנות, לעצב את המידות ברחוב ובמשרד. מאידך, הוא שרוי בעולמות רוחניים ובהם מכניס את צרכיו החומריים. הוא לומד על שוורים ובורות שמזיקים ונושא תפילה על חולים ועניים. קודש נכנס בחול וחול מתערב בקודש. המשימה הראשונה היא נר חנוכה - המאיר בשווקים ובשעות הלילה את אור המקדש. המטרה השנ יה היא נר השבת - המסייע לראות ולפעול ביום שבו נאסרת המלאכה. את נר החנוכה...

הארה לנר ראשון של חנוכה ------------------------------ הנר הראשון בחנוכה לכאורה הוא הכי חשוב. תמיד ראשון הוא הכי חשוב. אבל מסתבר שדווקא ההפך, הוא הנכון . ביום הראשון לא היה נס גדול, כי השמן ממילא הספיק .   בימים הבאים, נדליק את הנר הראשון רק בסוף, אחרי הדלקת הנרות שנוספו . כי כנראה, לא תמיד מי שנמצא ראשון הוא המובחר יותר. ההתלהבות הראשונית לא בהכרח מספיקה. מי שעונה ראשון הוא לפעמים חמור שקופץ . כי לא כל יום בחיים אפשר לברך 'שהחיינו' ולמרות זאת - כל יום הוא פתח לשינוי . * האם אנחנו עושים בחיים ובעבודת ה' רק דברים שמלהיבים אותנו ? * מתי אנחנו מתחמקים מדברים שהתרגלנו אליהם ? * אילו דברים בחיינו הם נר ראשון ואלו הם נרות התוספת ? * איך מרגיש הנר הראשון? בודד ? הארה לנר שני של חנוכה ------------------------------ השני הוא הכי מקופח. אף אחד לא זוכר מי זכה במדליית הכסף, גם ב'מעוז צור' הרבה בכלל לא מכירים את הבית השני . אבל בעצם, אין בעולם שלנו דבר יחיד, הכל בא בזוגות. גבר ואישה, אב ובן, רוח וחומר, שכל ורגש, אסור ומותר . כי הזוג הוא ההזדמנות היחידה ליצור ...

כשבוחנים את פתרונותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה ושל שריו, ניתן למצוא מוטיב החוזר ונשנה בדרך שבה יוסף מפרש את הסמלים המופיעים בחלומות השונים. בכל החלומות יוסף מתייחס לזמן שבו האירועים יצאו אל הפועל. מספר הגפנים, הלחמים, הפרות והשיבולים כולם מתפרשים בפתרונו של יוסף כמשך הזמן - שלושה ימים או שבע שנים.  הראיה הזו, המפרשת את החלום כאירוע עתידי ולא כדבר המתרחש כאן ועכשיו, לא הייתה נפוצה בקרב פותרי החלומות האחרים. כך למשל אנו מוצאים בפתרונות החרטומים לחלומות פרעה: 'שבע פרות הטובות - שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות - שבע בנות אתה קובר'. וכן אמרו: 'שבע שבלים הטובות - שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות - שבע אפרכיות מורדות בך' [בראשית רבה פט ו]. למעשה, יוסף עצמו בתחילת דרכו תרגם את חלומותיו שלו כחלומות המתייחסים לאנשים משתחווים כאן ועכשיו. רק לאחר כמה שנים למד יוסף שחלומות לא מתממשים מיד, "המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחיזיון" [הרב קוק, זרעונים]. מעניין לראות שתרגום המוטיבים של חלומות יוסף למישור הזמן היה מוביל לפתרונות מרתקים. למשל אם נסביר שאחד עשר ...

במהלך קריאת דברי האחים רגע לפני ההגעה של יוסף לקראתם אנו מוצאים שינוי מפתיע בעלילה  [בראשית לז יט - כ]  במילים הדרמטיות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה  יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:". על כך שואל האלשיך - "אומרו וישמע ראובן, כי הלא יחד כולם שמעו, ולמה ייחס השמועה אליו? ומהראוי לא יאמר רק ויצילהו ראובן מידם!". שהרי מלשון התורה, שמיעה זו מתארת מציאות בה ראובן מנותק מהאחים ורק שומע את דבריהם כמאזין חיצוני. עד כדי כך, שיש מחכמינו למדים ממילים אלו שראובן לא היה בתכנון העניין והגיע באותו רגע אל המקום - ''כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה" [בראשית רבה וישב פד]. פירוש מופלא לשמיעתו של ראובן אנו מוצאים אצל בעלי החסידות [פנים יפות לז כ, צפנת פענח שמות, ערבי נחל בלק ג, שם משמואל וישב] והוא מבוסס על דרשת חכמים ...

כשמעיינים בסיפורי יעקב ומשפחתו, מוצאים דברים משותפים רבים בין מה שעושה יעקב אבינו עצמו ובין מה שעושים ילדיו. הוה אומר, שמעשיהם של השבטים הם מידה כנגד מידה של מעשי אביהם. דוגמה אחת לכך אנו יכולים למצוא במוטיב מיוחד של שימוש בגדיי עיזים כחלק מהתנהלות המבקשת לטשטש את מעשי האבות. כשנכנס יעקב לאביו וקיבל את ברכתו אנו מוצאים שהוא משתמש בעורות עיזים על מנת להחביא את עצמו. גם במכירת יוסף משתמשים האחים בדמו של שעיר עיזים על מנת להסתיר את מעשיהם החמור. כמוהם, נוהג יהודה המבקש לשלוח על ידי עבדו שעיר עיזים כאתנן זנות ובכך להסוות את מעשיו עם האישה הזרה. אודות תכונותיה המיוחדות של העז מצאנו בגמרא [שבת עז ב] דו שיח מרתק: רבי זירא אשכח לרב יהודה,.., אמר ליה רבי זירא לרב יהודה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא [העיזים הן אלו ההולכות בראש העדר ] והדר אימרי [ורק אחריהן הולכות הרחלות ]? אמר ליה רב יהודה: כברייתו של עולם. דברישא הוה חשוכא, והדר נהורא. [שקודם היה חושך ואח"כ אור. כן העזים, שהן בדרך כלל שחורות הרי הן קודמות לרחלות שהן בדרך כלל בהירות.] שוב שאלו: מאי טעמא הני הרחלות מכפיין [יש להן זנב שמכס...

המחלוקת בין יוסף והאחים, בעוצמתה ותהפוכותיה, מוכרחת להתפרש באופן המקיף תפישות עולם והמתעלה מסכסוכי ירושה וכבוד שבין אחים מצויים. נבקש, ברוח ימי החנוכה המלווים את קריאת הפרשיות הללו, למצוא פרשנות למחלוקת המרתקת הזו. מאז תחילתה של האומה הישראלית, נעים אבות האומה בין שני קצוות - זה המנסה להפיץ החוצה וזה המתכנס פנימה. אברהם מול יצחק, חסד מול דין ושניהם שהתמזגו באישיותו של יעקב מוצאים את דרכם להבדל העז בין השבטים בהנהגת יהודה ובין יוסף. העימות בין האחים ובין יוסף אם כן, הוא על האופן שבו יש להוביל את בית יעקב - האם בהתערות בכל המציאות, על צדדיה הנמוכים והשליליים או בהתבצרות במגדל השן והשפעה עקיפה על העולם החיצוני. השבטים מסמלים את הרצון לשמור את כוחות האומה, הם מנסים לכנס את הכוחות פנימה מבלי לנסות להרחיב את מעגלי ההשפעה. לעומת יוסף השואף לפרוץ את כל הגדרות ולהגיע למחוזות רחוקים, לא רק כמבקר ותייר אלא כמלך ושליט משפיע. יוסף הוא בעל חלומות, הוא מנסה לשנות את המציאות ולא לקבל את תכתיביה, לקחת את הקודש למקומות לא צפויים. גם בחלומותיו הוא אלומה 'קמה וגם ניצבה' שאינה מכפיפה את...

החפצים שיהודה נותן לתמר כערבון - חותמת, פתילים ומטה - נדרשו במשך הדורות כסמלים לחפצים של מצוות. המדרש השווה אותם לתפילין ולציצית אולם בענייני דיומא נראה שיש להביא מדבריו של הרב אברהם דוב מאווריטש [1760-1840, מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל. שימש ברבנות בז'יטומיר ובאברוטש ולאחר מכן שימש כראש קהל החסידים בצפת. פעל וסייע לחיזוק המתיישבים בפרעות, רעידות אדמה ומגפות] בספרו 'בת עין' [פרשת וישב] הרואה בדרך הדרש את השיחה שבין יהודה לתמר משל לשיחה בין המקטרג לקב"ה - הנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שעיקר סוף גמר החתימה היא בחנוכה. אם כן נוכל לומר שזה מרומז בפסוקים אלו עד"ז, ויהי כמשלש חדשים , היינו מראש השנה עד חנוכה, שאז עיקר גמר חתימה: על כן בא המקטרג על בני האדם לפני בורא עולמים ברוך הוא, שהוא מרומז בתיבת יהודה . לומר זנתה תמר כלתך , היינו כנסת ישראל שדמתה לתמר, שהיא מכונה בשם כלה, זנתה וסרה ממך, והלכה אחר זנונה, ולא די לה בזה שהלכה אחר תאות לבה הרע, אלא שגם היא הרה לזנונים , הרה היא בחינת דביקות, היינו שמעצמה היא דבוקה תמיד בתאותה בלי שום גורם לזה: ויאמר יהודה , הו...