הרהורים ותורה

לאחר שמשה רבינו מגלה לעם ישראל 'מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' [דברים י יב] בכמה וכמה ציווים, הוא מוסיף עוד ציווי כפול - 'וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד' [דברים י טז]. הקשיית העורף בדרך כלל מתפרשת כתכונה של עקשנות וסירוב לשמוע דברי תוכחה. אולם עדיין יש לבאר מה פשרה של עקשנות זו ומדוע היא מסומלת דווקא בעורף הקשה. לשם כך, נבקש לעיין בתורה מליקוטי מוהר"ן [קמא כא] המבדילה בין שני סוגי 'שכל' - פנים ואחור: 'כי יש שכל שאדם משיג אותו ע"י הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא ע"י שפע אלקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים: והתלהבות הלב, נולד מחמת תנועת השכל. כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירת תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא ע"י שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה..'. 'פנים' הוא פגישה פנים אל פנים עם האמת, שפע חכמה המגיע באופן ישיר לאדם. לעומת זאת, 'אחור' הוא ראיית השכל כפי שרואים אדם מאחורי גבו. כאן, אינך יודע ...

בתיאור המקום שבו אמר משה את דבריו, כפי שמתואר בתחילת החומש, אנו מוצאים מקומות מסתוריים (דברים א א) - 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב' . על כן הביא רש"י (שם) את דברי המדרש שרואה במילים אלו תיאור זמן ולא תיאור מקום - '..חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,.., ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים ' . אולם דברים אלו מצריכים ביאור, שהרי אם החטאים היו בבחינת 'פארן' ו'תופל' - מדוע התיאור הוא 'בין פארן ובין תופל' ולא בפשטות - 'בפארן ובתפל'. נבקש להאיר את הדברים לאור פירושו של בעל 'כלי יקר', הרואה במילים אלו תיאור של תהליך מופלא. במהלך דבריו על הפסוק הוא מציין שחטא פארן הוא מעשה המרגלים וחטא תופל הוא חטא העגל. המילה תפל אינה מתפרשת על המן, שלא מצאנו שימוש בה בהקשר למן. לעומת זאת, המילה 'תפל' מתפרשת במקומות רבים ביחס לעבודה זרה שהיא תורף עניינו של חטא העגל. נמצא אם כן, שהמילים ...

בנאום הפרידה האדיר שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים והוא עושה זאת באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא המרגלים. כאן חושף משה - " גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל." [דברים א לז-לח]. התיאור הזה אמנם מרגש מאוד, אולם פרטיו ההיסטוריים אינם תואמים את סיפור המקרה. לפי ספר במדבר, הקב"ה כעס על משה בחטא מי מריבה, ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים. יהושע אמנם זכה להבטחה להיכנס לארץ לאחר חטא שאר המרגלים, אבל המינוי שלו למנהיג היורש את משה נעשה לקראת הכניסה לארץ בעקבות פניית משה ולא מיד לאחר חטא המרגלים. הסבר מיוחד לדבר אנו מוצאים בדברי האור חיים [דברים א לז, במדבר כ ח], המחדש יסוד היצוק בדברי חז"ל - "שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו". כיון שכך, בשעה שבכו ישראל בכיה לשעה על דברי המרגלים והקב"ה העניש או...

                                          הלא ידוע לכל, שזמן הגאולה בא ואומה יקרה למולדתה היא שבה נתחדשו שוב מצוות התלויות בה כשמיטה וערלה, רבעי וגם טבלה המהדרים פותלים ציצית בתכלת אחרים עולים למקום אש שלהבת והכול שמחים על שאין בנו שולטת ידם של האומות ושפחה המולכת לכן באתי במגילת ספר לעורר ישנים המפטירים כאשתקד ולא משנים אורחות חייהם ומנהגיהם המשונים מבלי לחדש ימינו כקדמוניות השנים להחיות מת מצווה שהכול לו קרובים את אשר אנו מהתורה כבר מוזהרים למנות לנו שוטרים בכל עיר ופרברים אשר ידם תקיפה ובשוט הם מייסרים וכיון שפעמי משיח נשמעים בכל רחוב וכבר הנביא אומר שביראת ה' הריחו הרי שלא על רק המעשה יהיה לאדם חוב כי אם גם על מחשבתו, אשר איננה טוב אכן, רבותיי מלומדי מלחמת תורה אני באמת קורא לייסודה של משטרה 'משטרת מחשבות' יהיה אז תוארה ולכל בעיה ימצא פתרון קל במהרה אם יחושו השוטרים כי ישנו חשד מדין מעוות או סברה של מחמד שריח חדשנו...

"תהילה לדוד" - פתיחה ספר תהלים יוצא דופן מכל ספרי התנ"ך. הוא ספר אישי, כתוב בלשון 'מדבר' ומתאר אירועים פרטיים וחוויות אישיות. מצד שני, הוא הספר הפומבי מבין כולם. פסוקיו נכנסו לתפילה ולשירה, כבר בזמן בית המקדש. מזמוריו נאמרו על ידי רבים כל כך - בהליכה לתאי הגזים, בהמתנה בחדרי ניתוח ובלחימה בשדה הקרב. מי שגרם לכך הוא דוד המלך בעצמו. הוא לא רק התפלל אלא גם התפלל על התפילות. דוד המלך ביקש שכל מזמור אישי שלו יהיה מקור משען וסיוע לכל אדם שירגיש בצרה או בשמחה. דוד המלך הוא ליבם של ישראל, הוא ביטל את עצמו ונכלל בכנסת ישראל לדורי דורות. האיש דוד הפך את עצמו לתפילה "ואני תפילה" לדורי דורות ולכן הוא חי וקיים! על תפילתו זו נשמע בשירו של ישראל ורדיגר למילים: "דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו. על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל גזירות קשות". https://youtu.be/_4giu5viPmw == התחלה מוזרה (מזמור סט) המלכת דוד נראית במקרא כאירוע קסום, הבן הקטן עולה ל...

הגמרא מלמדת שבלעם מת בגיל 33, פחות מחצי משנות חיינו כבני אדם שהרי "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה". את המקור לכך מצאו האמוראים בחיבור מסתורי שהיה ספרו של בלעם. גורלו של בלעם היה למעשה עונשם הצפוי של הרשעים: "אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם". נבקש לבאר מעט את מהותו של העונש הנורא הזה. האדם מורכב משני חלקים - גוף ורוח, חיצוניות פיזית עם פנימיות מהותית. את החלוקה המהותית הזו ניתן לייחס לחלוקה כמותית של שנות חייו. בחצי הראשון של חייו הוא מרוכז בטיפוח הגוף ואילו בחצי השני, בתקופת הבגרות, הוא פנוי אל ההתעלות ברוח. בלעם היה אדם חומרי, כל עיסוקו היה בחמדת הממון, בהגשמת תאוות בשר ובראיה שטחית. זאת הסיבה שהוא מבקש בית מלא זהב, מציע להזנות את בנות עמו ומסתכל בעין רעה על כלל ישראל. גם המעלות הרוחניות שלו - אינן אלא ביטוי לשחיתות החומרית המקוללת ולכן ברכותיו נכפו עליו מבחוץ. איש כזה ראוי שיחיה רק מחצית מחייו, משעה שהשלים את כל חלקו הרוחני אין לו ייעוד ותכלית בעולמנו. בכך, הוא מצטרף לדואג האדומי שתורתו הרוחנית היה מן השפה ולחוץ אבל ליבו ריק...

כשהעם סובל מהנחשים, משה מציב עבורו נחש נחושת במקום גבוה. העם מביט בנחש התבוננות פנימית ומבין שמקור הסבל הוא בגלל לשונם הרעה. אבל נראה שהנחש מופיע במקום נוסף בפרשה. כשמשה הולך אל הסלע הוא מחזיק מטה בידו. המטה שהפך לנחש כשמשה אמר לשון הרע על ישראל במעמד הסנה.  גם עתה, כשמשה פונה לישראל בלשון מוכיחה - המטה ממחיש לו שעליו להתבונן בפנימיות הדברים ולדבר אליהם במקום להכותם מבחוץ. פעמיים בפרשה נגמרה נביעתם הפנימית של המים, פעמיים בפרשה הופיע נחש ומוט גבוה, פעמיים בפרשה למדו משה וישראל לסגל התבוננות מעמיקה ולא שטחית. התבוננות שבמקום ארס שורף היתה מוציאה מים חיים..

אנו מוצאים שתי תרומות שהביאו מנהיגי ישראל, הנשיאים - מצד אחד, עגלות צב ולעומתם אבני מילואים וקרבנות. ההבדל בין שתי התרומות הללו משקף את ההבדל בין שני סוגי מנהיגים שיכולים להיות לציבור. הסוג הראשון, לכאורה הברור מאליו והנפוץ, הוא מנהיג שאומר לעדתו כיצד לפעול ומסלקם מן הספק. רב שמלמד את ההלכה, שעונה לשאלות אנשי קהילתו, שמכריע בסכסוכים ממוניים ושמחנך את הצעירים. כאן הייחוד של כל רב בא לידי ביטוי, לכאורה כולם מלמדים את אותה הלכה אבל כל אחד מבאר אותה לפי שיטתו ומלמד אותה לפי דרכו. כנגד רב שכזה הביאו הנשיאים את קרבנם המיוחד ואת אבני המילואים. אבנים אלו שהכריעו ספקות והורו כיצד לנהוג בשאלות הציבור וכן הקרבנות שהבליטו את עניינו של כל נשיא רומזים בבירור לסוג זה של הרבנים. אולם יש סוג רבנים אחר. כזה, שבני עדתו לכאורה מסתדרים בלעדיו - לומדים ומלמדים, גומלים חסדים ועוזרים לדלים, חיי הציבור והקהילה תוססים ומתפתחים מעת לעת. שם, במקום שתפקיד הרב נראה כלא נצרך, מיותר או מסרבל; יש מקום להגדירו מחדש. זקוקים הם לרב, בזאת אין ספק. כל גוף צריך ראש וכל ציבור ישראל זקוק לראש בני ישראל. אבל כשם ...

למה צריך בכלל רב קהילה? אז כדאי לדעת שלכל קהילה יש רב קהילה. גם כשאין אדם כזה, יש תפקיד כזה. קהילה דורשת שמישהו יהיה אחראי לומר דרשות, ללמד תורה, לקבוע זמנים והתנהלות כללית, לענות על שאלות הלכתיות ולהעניק תמיכה רוחנית. בקהילות בלי רב, יש כמה וכמה אנשים שעושים זאת. הגבאי המבוגר שמקריא הלכות, ההייטקיסט החמוד שסיים ישיבת הסדר ואומר דבר תורה לפני ערבית והאישה המבוגרת הנחמדה שלא מפספסת ניחום אבלים. אתם כבר מבינים איך זה נראה. התנהלות כזו מזמינה טעויות הלכתיות, רדידות מחשבתית או שחיקה. כשהרב מרכז את הפעילות ומקבל אחריות אישית - הדברים נעשים באופן הולם יותר. אבל רב הוא לא רק סוג של ביטוח אלא גם הזדמנות למעוף. כשכל שבוע מישהו אחר דורש, אי אפשר לבנות סדרה של שיעורים המובילים מהלך רוחני. כשלא קיימת דמות רוחנית, ההלכה לא מקבלת פנים וקול שמותאם לציבור המסוים והמקומי. קהילות לא אוהבות רב, גם כי יש רבנים לא טובים אבל בעיקר כי רוב הרבנים טובים מאוד. רבנים מחייבים את הקהילה להתאמץ יותר, להפוך את החגים למרוממים ולהרחיב את גבולות בית הכנסת. יש כאלה שמעדיפים להתפשר, אבל קהילות רבות...