חיבה מחייבת

כשהמשנה (אבות ג יד) רוצה לתאר את חשיבותו של כל אדם, היא מציינת את אדם הראשון כמודל - 'הוא (ר' עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "בצלם אלוקים עשה את האדם"'. המקור לדברי המשנה הוא הפסוק מפרשת נח (בראשית ט ו) - 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'. הבחירה של המשנה דווקא בפסוק זה מפרשת נח תמוהה לאור העובדה שהמשנה הייתה יכולה להביא ראיה מהפסוקים הקודמים בתורה - 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א כו) או 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו' (בראשית א כז).

יתרה מזו, מתחילתו של פסוק זה למדו רבותינו דרשות נוספות המעלות תמיהה. חז"ל (ילקוט שמעוני נח סא) למדו למשל מהפסוק את האיסור להפיל עובר במעי אמו - '(ההורג חייב) אף על העוברין דכתיב 'שופך דם האדם באדם' - איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.' באופן אחר דרשו חז"ל בהמשך דרשתם את הדברים על האיסור לאדם לפגוע בעצמו - ''ואך את דמכם לנפשותיכם' להביא את החונק עצמו'. אם עניינו של הפסוק הוא להבליט את אהבת האדם דווקא את זולתו, כיצד מתקשרים הדברים לציווי לשמור על מי שלא הגיע לגדר 'אחר' - העובר שלא נולד ואף האדם עצמו. האמירה על חביבות האדם והאיסור לפגוע בו, נדרשת לגבי מי ששונה מהאדם ואף מעורר בו תאוות רצח. היא לא מתקשרת לאנשים שלא מעוררים שנאה דוגמת העובר שלא עשה דבר והאדם ה'קרוב אצל עצמו'.

דומה שבדרשות חז"ל אלו טמון יסוד עמוק מאוד. כשאדם שונא, נדמה לו כי הוא עושה זאת מנימוקים קונקרטיים אבל לאמיתו של דבר כל שנאה עניינית טומנת בחובה את השנאה לאדם עצמו. אדם המסוגל להרוג את השני בשל ויכוח או תאווה, לא עושה זאת מחמת חשיבות העניין אלא בגלל הזלזול בצלם האלוקים שבו. כשאלו פני הדברים הרי שאדם כזה מסוגל להרוג גם אדם שלא עשה לו, או לאף אחד אחד, דבר. שנאה מנומקת אינה שונה במהותה משנאת חינם, בשניהן אהבת צלם האלוקים שטמונה באחר - נעלמת.

עד כדי כך, מעמיקים הדברים ששנאתו של האדם לצלם האלוקים מסוגלת לגבור עד כי הוא שונא את עצמו. מי שצלם האלוקים לא נחשב בעיניו כמאומה, מסוגל להתעלם ממנו גם כשהוא שופט את עצמו לחומרה. או אז, הראיה הביקורתית גוברת על האהבה הבסיסית ביותר של האדם את עצמו ומכריעה לכף חובה ולאבדון. שנאת האחר טומנת בחובה את שנאת השונה - ולו בגלל שהוא שונה - ובשרשה עלולה להביא לשנאת עצמך.

שמא מתוך כך בוחר ר' עקיבא בפסוק של איסור הרציחה כמקור לחביבות צלם האנוש. עצם בריאתו של האדם בצלם אלוקים אינה מספקת על מנת להבין את חביבות האדם. היא יכולה לעורר תחושות של הערצה עצמית או אמירה כללית שאין לה שום השלכה. דווקא הבחירה בפסוק האוסר על הפגיעה בשני מבהירה עד כמה הצלם הוא מהותי. המשנה באה לומר שהשני חביב מצד עצם בריאתו בצלם, ללא קשר למעשיו ותכונותיו. גם אם מעשיו נוראים ושנואים עליך, יש לך חובה לזכור את עובדת היסוד הזו. אם היא תשכח, הנימוקים כבר לא יצדיקו שום מעשה של פגיעה והאדם יפתח שנאה עצמית לכל בריה.

אחר הדברים האלה, מתגלה טעם נוסף במאמר הפסוק (ויקרא יט יח) - 'ואהבת לרעך - כמוך', שגם אותו העלה ר' עקיבא בחשיבותו. האוהב את רעהו צריך תחילה לאהוב את עצמו, את צלם האלוקים שבו המעניק חביבות יתרה לכל בריה. כשאדם נמנע מלפגוע בעצמו, ולא בשל צלם האלוהים שבקרבו, הוא מתמלא אהבה לכל הבריות כולן. כך הוא מצליח למצוא את החביבות אפילו בעוברים שטרם באו לעולם ואפילו באלו שבביאתם לעולם לא השכילו ללכת בדרך האלוהים. כולם חביבים בעצמיותם, רק מעשיהם הם אלו שצריכים לעמוד במוקד הוויכוח והמחלוקת