ירידה לשורש הרע

בשני חטאים אנו מוצאים שהתורה מציינת את ירידתו של הקב"ה לעולם על מנת להעניש את החוטאים. במגדל בבל - 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל' (בראשית יא ה) ובסדום - 'ארדה נא ואראה' (בראשית יח כא). בשני החטאים הללו העונש זהה - הריסת עיר שבני אדם בנו ופיזור כל תושביה לכל עבר.

יש לנו לעמוד על המשותף שבין שני החטאים הללו שהובילו לעונשים זהים ולאופן פעולה דומה שבו בוחר הקב"ה. זאת, כשפעולת ירידת הבורא אל העולם היא פעולה חריגה במשמעותה וזוקקת הבנה מיוחדת כשמדובר במי שאין לו גוף ומלוא כל הארץ כבודו.

רבי עובדיה ספורנו (בראשית יא ה) עומד על משמעותה של הירידה בשני ההקשרים הללו ועל פירושה המילולי: 'הנה לשון הירידה לראות יאמר על האל יתברך כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין, כבן סורר ומורה שאמרו "ירדה תורה לסוף דעתו". וכן היה ענין סדום שכתב בו "ארדה נא ואראה"..'. נמצא אם כן, שהירידה איננה מעשה פיזי אלא צורת התייחסות. האל בוחר להתעלם מהאירוע המתרחש ולבחון דווקא את הנזק הצומח בעקבותיו. פעולה זו היא ירידה לסוף דעתו של החוטא והבנה שהחטא אינו רק מה שנעשה בפועל והוא משמש ביטוי לכוונה עמוקה יותר שתוצאותיה חמורות פי כמה.

במעשיו של בן סורר ומורה הדברים ברורים, האכילה אינה אסורה אבל היא מלמדת על נטיית נפש מסוכנת. גם לגבי מעשיהם של סדום מבאר הספורנו כי חומרתם הייתה מועטה אבל השלכותיהם היו חמורות. אבל דומה כי עדיין נותר לבאר - מה הופך את מעשי אנשי מגדל בבל [וגם את מעשי אנשי סדום] לכאלה שאינם חמורים במבט ראשון אך הרסניים כשיורדים לעומקם של דברים.

שמא נוכל להסתייע בדברי הנצי"ב בעניינו [בראשית יא] שמבאר כי המעשה שאמור היה להוביל לנזק העצום הוא הישיבה יחד, אחדות המעשים והמחשבות - 'דלא משום איכות הדברים התעורר הקדוש ברוך הוא, כי אם בשביל שהיו אחדים, יהיו מה שיהיו, ודבר זה אם כי לפי הנראה אין בזה שום עון,.., אבל מכ"מ כאן גרם לחשוב שיצא מזה דבר לתקלת הישוב.. ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם, שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת,.., ונעשה לנו שם, אנשים משגיחים וממונים על הדבר, ויהיו שרי צבא להעניש את העובר,.. ובאשר אין דעות בני אדם שוים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם..'.

נמצא אם כן שמגדל בבל היה ביטוי של אחדות, שלכאורה יש בה קסם מיוחד וסיכוי ליצירה אנושית מופלאה והרמונית, אבל בפועל היא טומנת בחובה אסון כבד. האחדות שבה חפצו אנשי מגדל בבל היא אחדות שבה 'האח הגדול' משגיח שאיש לא ילך למחוזות אחרים, שבה אנשים מפקחים על מחשבותיהם של אחרים וכל מי שחושב אחרת נידון מיד לכליה ומוות בשריפה. יתכן שמי שחי באותו דור, חשב שמדובר באוירה קסומה של שיתוף פעולה ובניית זהות משותפת ומאחדת. אבל הקב"ה שהוא אל דעות ידע כי 'אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בעל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה'.

דברים דומים אירעו בקרב אנשי סדום ועמורה, הללו פעלו באחדות שהובילה לשגשוג כלכלי ולבניית ערים חזקות ומבורכות. אבל בערים אלו כולם נכנסים לאותה 'מיטת סדום' שתוארה בדברי התלמוד [סנהדרין קט ב] - "דהוו מגני עלה אורחין, כי מאריך גייזי ליה, כי גוץ מתחין ליה" (שהיו משכיבים עליה אורחים, כשהאורח ארוך חותכים אותו, כשהוא קצר מותחים אותו). יותר מהתיאור המעשי והמזוויע מבקשים חכמים לציין בפנינו את העובדה שאנשי סדום שואפים אפילו למראה אחיד של כל בני עירם. כמו בני מגדל בבל ששרפו את מי שחושב אחרת מהם, בני סדום מקצצים את איבריהם של מי שנראה שונה מהם.

שוב, אחדות היא ערך חשוב אבל יש בה סכנה גדולה כשהיא הופכת לאחידות. כאן נשאלת השאלה - כיצד ניתן לעמוד על כך ומה האופן שבו אפשר לזהות אחדות מסוכנת?. לשם כך אנו זקוקים לרדת לסוף דעתם של בני האדם המבקשים אחדות. ממש כפי שהתורה יורדת לסוף דעתו של הנער שרק מבקש לדאוג לעצמו כך נותן התורה יורד לסוף דעתם של הכלל המבקש לשמור על זהותו. לא פלא הוא ששני העניינים הללו שבהם מצאנו את לשון הירידה של הקב"ה מופיעים במשנה [סנהדרין ח ה] בסמיכות זו לזו: 'בן סורר ומורה נדון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם. פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם; כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם. שקט לרשעים רע להן ורע לעולם ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם'. המשנה מונה כאן עניינים שלכאורה אין ביניהם קשר - יין ושנה, פיזור וכינוס ולבסוף שקט. בכולם, מדובר בדברים טובים ומהנים לצדיקים אבל בדברים רעים והרסניים לרשעים. שלושת דברים אלו הם שלושת החטאים בהם עסקנו - בן סורר ומורה ששותה יין וישן, דור הפלגה שכינוסם הפך לפיזור מוחלט ואנשי סדום שהשקט שלהם הופר במהפכת אלוקים. בכולם, היה המעשה טוב לכשעצמו אבל ראיה מפוכחת - היורדת לשורשם של דברים - זיהתה בו את הסכנה.