הרהורים ותורה

פעמיים מתנהל בפרשה משא ומתן. הראשון, בקניית מערת המכפלה ע"י אברהם והשני בעשיית השידוך ע"י אליעזר. בכל פרשיית קניית המערה אברהם לא מזכיר כלל את הקב"ה ומשתחוה פעמיים לפני בני חת. לעומתו אליעזר מזכיר ללא הרף את חסד ה' ומשתחווה פעמיים לכבודו.  מה מונע מאברהם - שקרא בשם ה' בעולם - להזכיר גם כאן את אלוהיו. כנראה, שהסיבה קשורה למטרת השימוש בשם האל. אברהם לא משתמש בשם ה' כאשר הדבר בא לשרת את מטרותיו האישיות. אלוהים חשוב מדי מכדי להתפאר בו על מנת להוריד את מחיר הנדל"ן. אליעזר לעומתו, לא נרתע מלנצל את הבורא על מנת להשיג הכרעה בעימות עם משפחת רבקה. רק השבוע נתקלנו בדוגמה נוספת לכך ששימוש בכתרה של תורה לצרכים אישיים והישגים פוליטיים עלול להביא אדם שאמור לקדש שם שמים לחלל את שמו ברבים.

על פי הפסוקים כשרבקה פוגשת את יצחק היא נופלת - "וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל", אולם לפי התרגום רבקה לא נפלה אלא הרכינה את ראשה וגופה כלפי יצחק. מעניין לראות שאת הפועל "להרכין" מציין התרגום לגבי רבקה גם כאשר אליעזר מתאר את הנערה שתטה את הכד להשקות את גמליו. במילים אחרות, כשרבקה פוגשת את אליעזר היא מרכינה את הכד בעבורו, אבל כשהיא פוגשת את יצחק היא מרכינה את כל גופה. זו תמצית ההוויה של הנישואין - הנישואין אינן רק מקום שבו דואגים לתנאים הגשמיים של בני הבית אלא מקום שבו מתמסרים בכל כוחות הגוף והנפש. התובנה הזו עולה גם בהשוואה בין שתי ה'קיחות' שעשה אברהם - קניין השדה ומציאת אישה לבנו. במובן החיצוני והפורמלי יש דמיון אבל בעומקם של דברים - ההבדל הוא עצום. אברהם לא מזכיר את שם ה' ברכישת השדה אולם חוזר עליו כמה פעמים בקיחת האישה. שני המקרים הללו מראים כיצד דברים הנראים מבחינת טכנית דומים, הופכים לשונים משמעותית בעומקם הפנימי.

תובנה לפרשת וירא קריאת פרשת העקדה יכולה להשאיר טעם של החמצה. מול הדרישה הקשה להקריב את הבן היחיד, הביצוע למעשה מסתכם בהקרבת קרבן בהמה רגילה. היכן למעשה התבצעה העקדה עצמה, מתי זכה אברהם לחוות אותה במלוא העוז? יתכן לומר, שהעקדה לא התרחשה רק בפסגת ההר אלא בכל ההכנות לקראתה. התורה מציינת שאברהם השכים בבוקר והלך בזריזות, כבר באותה שעה הבעיר אברהם את האש. כך מתאר למשל רמח"ל "ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה" (מסילת ישרים, זריזות). שלושה ימים של הליכה מאומצת ומלאת התלהבות קודש, של אבא ובן ההולכים יחד - היא עקידת הרצון, הקרבת השכל ושחיטת האגו. לכן ממילא ההקרבה הפיזית הופכת למיותרת - "שכאשר הלך אברהם אבינו במהירות לעשות רצון הש"י עם כל האהבה, ולא זכר מבנו, עורר בזה רחמים והיה התיקון על ידי זה עצמו ואז נאמר לו שיורידוהו..." (פני מנחם ראש השנה).

נוסח התפילה משתנה בין עונות השנה, בימות הקיץ מבקשים על ירידת הטל ובימות הגשמים על ירידת הגשמים. על פי הדין, אם בימות הגשמים התפלל אדם בלי לבקש על ירידת הגשם תפילתו חסרה ועליו לחזור ולהתפלל שוב. "מי ששכח שאלה בברכת השנים, אם נזכר קודם שומע תפילה - שואל את הגשמים בשומע תפילה, ואם אחר שומע תפילה - חוזר לברכת השנים. ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפלתו - חוזר לראש ומתפלל שנית" (רמב"ם תפילה י ח) . עולה השאלה, מה יהיה דינו של אדם שיש לו ספק אם התפלל כיאות והזכיר גשמים או לא. בדבר זה מצאנו כמה גדרים הלכתיים המבדילים בין זמני הספק וההשלכות הנובעות מהן. את החלוקה הראשונית אנו מוצאים בדברי התלמוד הירושלמי (תענית א א) המבדיל בין שלושים יום הסמוכים לתחילת התפילה על הגשמים ובין הימים הבאים לאחריהם. "תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר אם לאו - קודם שלושים יום, חזקה מה שהוא למוד מזכיר , מכאן ואילך מה שצריך מזכיר" . ביום ז' כסלו, שלושים יום לאחר תחילת התפילה על הגשמים, נוצרת חזקה שמעידה על כך שהאדם כבר למוד להתפלל בנוסח "ותן טל ומטר לברכה". מעתה ואילך, האדם מוחזק...

על אברהם אבינו ויעקב ויינרוט אם נסקור את אירועי הפרשה המתרחשים אצל אברהם, נוכל לראות בהם מעשים של התנתקות. אברהם אבינו, איש החסד וההשפעה, מתבקש להפוך אט אט לאדם נפרד ומתבודד.  אברהם נפרד ממשפחתו וארצו, מבן אחיו לוט, ממלך סדום, מבעלי בריתו - ענר אשכול וממרא, מבן ביתו דמשק אליעזר, מישמעאל, מכלל האנשים הערלים. הוא נמצא מעבר אחד מול העולם כולו, נקרא יחידי, איש האמונה הבודד. באופן מפתיע, הפרידות הללו לא הופכות את אברהם לאיש תלוש. ההפך, מפרידה לפרידה הוא נעשה אדם כללי יותר , בעל השפעה מבורכת על כל האנושות והארץ. מפרידה לפרידה, גדל שטחה של הארץ המובטחת לו. עם כל התנתקות מהסביבה, מתחזק הקשר ונכרתת ברית. כיון שהפרידה מהאנושות אינה באה מתוך יאוש מלנכולי אלא מתוך דבקות אלוקית. אברהם לא רק זז הצידה אלא גם מתעלה למעלה. הוא רואה יותר אנשים, משקיף על סביבה גדולה יותר. יוצא מן העולם כדי לראות אותו במבט רחב. * השבוע, עם פטירתו של יעקב וינרוט התפרסם וידוי מרתק שלו. וידוי שמזכיר מאוד את אברהם, שנפרד מכל המגזרים ובכך זוכה להיות ברכה לכל הארץ. שם מתאר עו"ד ד"ר וינרוט שהי...

הופעתו הפתאומית של אברהם בתורה עוררה את תמיהתם של כל פרשני המקרא ודרשניו. ללא סיפור רקע או נימוק, אברהם זוכה לדיבור אלוקי ולהבטחות עצומות. בשל כך עולה השאלה הגדולה, כפי שביטא אותה רמב"ן (בראשית יב ב) - "והנה זאת הפרשה לא בארה כל הענין. כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה 'עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוהו בעולם', מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלהים או צדיק תמים. או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלהים.. אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם!" . תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, נבקש בדברינו להתמקד באחת המופלאות שבהן - תשובתו של בעל 'שפת אמת'. לדבריו, המבוססים על דברי הזוהר, הנימוק להבטחות האלוקיות הגדול שאברהם שמע מהקב"ה הוא עצם היכולת שלו לשמוע אותן בפועל. כל אחד מבני האדם שומע קול אלוקי הקורא לו ללכת אל הארץ המובטחת ושם לזכות לברכה עצומה. הקול הזה מורה לאדם ללכת, להתקדם ולהתעלות אל יעדים רוחניים מופלאים. אלא שהעולם מסרב להקשיב, הוא בורח מהקול הפנימי הקורא לו להקשיב לעצמו ולהתחבר לפנימיות נפשו. אברהם היה אדם שלא נמנע מדבר...

למרבה הפלא יוסף בוחר לפתוח את השיחה עם אחיו השבים מארץ כנען בשאלה שהתשובה אליה כבר ניתנה לו בעבר. 'וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי: וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:' (בראשית מג כז-כח) . מדוע הדבר הראשון שאותו טורח יוסף לברר הוא שלום אביו, שכבר הוברר לו שהוא חי. זאת ועוד, מה פשר הלשון הכפולה שיוסף והאחים נוקטים בה - 'השלום לו' ו-'עודנו חי'. יתכן, שבשל שאלה זו המדרש (בראשית רבה מקץ צב) מבאר שיוסף לא שאל על אביו יעקב אלא גם ובעיקר על סבו יצחק. 'השלום אביכם' זה יעקב, 'הזקן אשר אמרתם' זה יצחק, ויאמרו 'שלום לעבדך לאבינו'' . יוסף טורח לשאול שוב משום שהוא מבקש לכלול בשאלתו את יצחק, שהיה מבוגר יותר ועליו לא סיפרו האחים. אכן, תשובתם הקצרה של האחים המשמיטה את יצחק, מגלה ליוסף לראשונה שסביו נפטר. תשובה דרשנית זו מותירה מרחב גדול לפירושים נוספים. פירושים אלו מבקשים להרחיב את המושג 'חיים' ולבאר כי אין מדובר פ...

ספירת היסוד היא הספירה התשיעית מתוך עשר הספירות שבהן בורא הקב"ה ומנהיג את כל העולמות. זו אחת הספירות המפורסמות ביותר, שבאה לידי ביטוי בתפילות רבות ובעבודה פנימית ומעשית שנועדו לתקן את פגמיה. זאת, משום שספירה זו נועדה להבטיח מעבר ראוי בין שמונת הספירות של השכל והמידות ובין הספירה היישומית של המלכות. כל השפע מתנקז אל מידת היסוד ומתוכה הוא מגיע להשפעה מעשית, לא מדובר בסגנון אחד של המציאות אלא בשורש ההוויה כולה. מידת היסוד, כמו המים, היא מקור חיים לעולם ולמציאות. בשל כך, היא סובבת את כל המציאות ואינה יכולה להשאיר מקום שלא יהיה מבוסס על היסוד. ממש כמו שכל רצפת הבית חייבת לעמוד על יסודות איתנים. יש אנשים שזכו להיות אלו שכל העולם מיוסד ומבוסס עליהם. דמותו של מי שזכה לכך היא דמותו של הצדיק - ' צדיק יסוד עולם'. הצדיק הוא מי שחונן ונותן שפע לכולם אולם עושה זאת כפי המידה הראויה והנכונה. כך למשל הוא נותן צדקה אך גם מקפיד לעשות צדק. הצדקה של הצדיק היא למעשה הענקת חיים לעולם 'וצדקה תציל ממוות'. לעומת זאת, כאשר מוגבל כוחו של האדם להשפיע טוב הוא נאלץ להתכנס פנימה ולאסוף את ...

חכמתו של שלמה המלך החלה בחלום, חלום שבו ביקש (מלכים א ג ט) 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ' והתבשר מאת הקב"ה (מלכים א ג יב) 'הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ' . בסיומו של החלום, מחליט שלמה לערוך משתה (מלכים א ג טו) - 'וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו' . ממשתה חד פעמי זה למדו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א קעה) הלכה מיוחדת - 'אמר רבי יצחק: מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה' . דברים אלו היו העוגן לדברי הפוסקים המציינים מנהגים שונים הקשורים לסעודות בסיומי לימוד שונים. כן מצאנו בפוסקים שנהגו לעשות סעודה כשמסיימים ללמוד מסכת או ספר (אורחות חיים א הל' תלמוד תורה) - 'ונהגו לעשות סעודה ביום סיום הספר' . באופן דומה ביום שמחת תורה (אור זרוע שכ) - 'עושים חתני התורה סעודה גמורה ומזמנין מבני...