לכם - ולא לאחרים!
כשהתורה מציינת את מיקום הדם על פתחי
הבתים היא כותבת (שמות יב ז) - "ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף". על
כך דורשים חז"ל במכילתא - "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף - מבפנים
אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?! תלמוד לומר: והיה הדם לכם לאות - לכם
לאות ולא לאחרים".
למעשה, רואים מדברים אלו שלפי הבנה זו הדם היה אות ששימש רק את בני ישראל ולא נועד
לסימון עבור המשחית או להתרסה למול מצרים.
לפי הבנה זו אפשר להבין דרשה אחרת של
חז"ל על הפסוק (שמות יב יג) - "והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם
שם", עליו דרשו במכילתא והביא רש"י - "לכם לאות ולא לאחרים
לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים".
האות החיצוני הוא רק ביטוי ל"הפרש
דעות ואמונות" פנימי ומהותי שהיו בין ישראל למצרים, כפי שביאר ר' יצחק ערמאה
(עקידת יצחק שמות, נו א): "חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כחוקות השני אל בית
רחב אלא..אמר שיהיה 'לכם הדם הזה לאות ברית'.. כי הפרש הדעות והאמונות יהיה
פדות ביניכם לבינם".
ישראל לומדים שלא די להם בשחיטה אלא
ב"התכוננות והתחזקות" כדברי ר' משה בן יעקב אלבלדה[1] (עולת תמיד קכד ב) -
"שכיון לומר דרחמנא לבא בעי והכל תלוי בכוונה, לא בעשיית פועל המצווה החומרי
לבד ולבם רחוק מאתו יתברך. ולכן הזהיר לישראל שהדם הנזכר שהוא המצווה אשר נצטוו בה
ראוי שיהיה להם לאות רוצה לומד שיתחזקו יפה בכוונתם ויאמינו בו יתברך כמו
שראוי ועל ידי זה יראה אותו האל יתברך וישמרם. לא על הפועל החומר בלבד!".
הניסוח הזה מופיע גם בפסוק אחר בפרשתנו
העוסק במצות התפילין (שמות יג ט) - "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין
עיניך למען תהיה תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים". גם עליו
דורשת הגמרא (מנחות לז ב) - "לך לאות ולא לאחרים לאות".
עד כדי כך מדגישים חכמים את חשיבות
העניין של הסתרת והפנמת התפילין ואומרים (מגילה ד ח) - "ונתנה על בית
אונקלי שלו ה"ז דרך החיצונים" וביאר רש"י (מגילה כד א) - "בני
אדם ההולכים אחר דעתם חוץ מדעת חכמים דבעינן 'לָך לאות' ולא 'לאחרים לאות'".
גם להלכה למדו הראשונים (רש"י, תוס' ערכין ג ב) מדין זה שאסור שתהיה חציצה
בין הגוף ובין התפילין.
דברי תורה, אמונה בייחודו של הקב"ה
אינם רק הכרזה כלפי חוץ אלא הפנמה עמוקה של דבר ה' "למען תהיה תורת ה'
בפיך". הדם על הבתים ניתן בפנימיות הבית, בשעה שבני ישראל מילאו את פיהם
בשל צו ה'. זאת דרכה של תורה, דרכם של חכמים, שלימדו אותנו דבקות, בריחה מחיצוניות
וחציצה, הכנה פנימית והתחזקות אישית.
אנו רגילים לדבר על יציאת מצרים כאירוע
גדול לעיני כל העולם אולם האירוע הזה מתחיל ומצוין בעשייה אישית ומופנמת של אנשים
עם אות הצמודה לבשרם ומכוסה בבגד, של משפחות עם ביטוי פנימי לאמונה יוקדת. דווקא
מי שיודע להיכנס פנימה, יוצא החוצה ועולה על דרך העולה בית אל.
[1] מקור
זה הובא בדף השבועי של אונ' בר אילן מס' 378 ע"י פרופ' שאול רגב.
ר'
משה אלבילדה היה רבן של ארטה ואבלונה במערב יוון. ממשפחת גולי ספרד (סבו, ר' משה
אלבילדה הראשון, היה מגדולי ספרד. שם משפחתם הוא על שם עיירה בשם זהה בספרד).
ונחשב לאחד ממטמיעי הפילוסופיה בתוך עולם התורה והפרשנות. חי בתקופת תלמידי
האר"י (המאה ה-16 למניינם; נפטר בסלוניקי באזור 1560).
תגובות
הוסף רשומת תגובה