גאולה אמיתית - ברשות המשעבד

כשמעיינים בפרשיות המתארות את יציאת מצרים מבחינים בקלות שהן מלוות במשא ומתן בלתי פוסק. משה טוען טענות בפני פרעה, פרעה מסרב ומשתכנע וחוזר לסירובו. הטענות משתנות, רמת החומרה של המכות עולה אבל בשורש הדברים מדובר בניסיון שכנוע מתמשך. השאלה עולה מאליה אודות הצורך של הקב"ה להתנהל באופן הזה מול פרעה. הקב"ה לא בוחר לשחרר את ישראל בעל כורחו של פרעה או בכפייתו אלא מבקש ממשה לפעול מולו במסע שכנוע וטענות רבות.

לצד מסע השכנוע של פרעה, מנהל משה מסע שכנוע גם מול ישראל. הוא אמנם מוכיח להם במהירות שהוא הגואל, אולם כאשר הקשיים מתחילים להיערם הוא מתקשה לדבר על ליבם ולזכות לאמונם. עיקר הפניות של משה בתחילת דרכו אל הקב"ה הם בניסיון לזכות לעזרה ברכישת אהדת העם ואהבתו.

כנגד שני הצדדים הניצבים מול משה הקב"ה מצווה אותו להוסיף ולדבר אליהם [שמות ו יג] - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ציווי כפול זה מבטא את התנאי ההכרחי של יציאת מצרים: רצונו של פרעה ורצונם של ישראל, כפי שביטא זאת בעל כלי יקר [שמות ו ט] - "שיהיה כאן דעת המשלח ודעת השלוח, כי אין זה בלא זה, כי ידבר אל בני ישראל שיתרצו לצאת, כי ידבר על לבם דברים טובים ונחומים, ואל פרעה שיתרצה לשלחם".

על הצורך בשכנוע ישראל יש מקום להרחיב, אולם נרצה לעיין מעט בצורך לשכנע את פרעה. החובה לצאת ממצרים רק ברשות מלך מצרים היא למעשה תנאי הכרחי בכל תהליך הגאולה. אנו מוצאים לו הד כבר בדברי ההבטחה של יוסף שעל בסיסם נשען משה רבנו. הפסוק [בראשית נ כה] מתאר את ההבטחה במילים: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". על שבועה זו, שטיבה אינו ברור, מבאר התרגום המיוחס ליונתן: "הָא אַתּוּן מִשְׁתַּעַבְּדִין בְּמִצְרַיִם וְלָא תְזִידוּן לְמֵיסוֹק מִמִצְרַיִם עַד זְמַן דְיֵיתוּן תְּרֵין פְּרוֹקִין וְיֵימְרוּן לְכוֹן מִדְכַּר דָכִיר יְיָ יַתְכוֹן". לצד ההבטחה יש אזהרה שלא לצאת ממצרים ללא אישור מלך מצרים וביאת הגואל. כבר ידוע ומפורסם גורלם של "בני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו" [רש"י סנהדרין צב ב], שכן יציאת מצרים אינה בריחה אלא יציאה ברשות המלכות דווקא.

דבר זה בא לידי ביטוי גם ביציאה עצמה שנחשבת מבחינת התורה רק בזמן שבו פרעה נתן את הרשות לבני ישראל ללכת. יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע שהתרחש בלילה ועל כך שואל רש"י [דברים טז א] - "והלא ביום יצאו, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו", אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת". תאריך יציאת מצרים הוא בלילה משום שעיקר מהות היציאה - קבלת הרשות מפרעה - היתה בלילה.

כל העניינים הללו מראים את חשיבות קבלת הרשות מהמלכות ליציאה ממצרים. על כך יש לשאול מדוע מעניק הקב"ה חשיבות כה רבה לציווי של פרעה ולרצונו. אם רצונו של הקב"ה הוא בגאולת בניו הרי שהוא יכול להוציא אותם בעל כורחו של כל אדם ולהראות את עוצמתו מול האנושות כולה. שמא נמצא ביאור לכך בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין [פרי צדיק ויקרא שבת הגדול] - "מפני שהיה קטרוגים עוד על ישראל לא היו יכולים לצאת בלא רשות פרעה, וגם אחר מכה עשירית רואין אנו שלא אמר משה לפרעה שהולכין לעולם.. והכל מפני שהיה עוד קטרוג על ישראל עד קריעת ים סוף". ר' צדוק אכן מכיר בתיאור המצב הבעייתי אולם מנמק אותו במצבם הרוחני הירוד של ישראל שלא אפשר יציאה בעל כורחו של פרעה אלא הצריך את קבלת רשותו.

ביאור אחר ניתן למצוא בדברי בעל שם משמואל [הגדה של פסח] - "דיציאת מצרים היתה אחר המירוק מחטא התאוה,.., אבל באשר שליטת פרעה שהיא חטא השכל עדיין לא נתמרק, ע"כ הי' נצרך שפרעה בעצמו יתן להם רשות לצאת ויאמר הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם". יציאת מצרים היא לדבריו ניצחון רוחני על החסרונות הקיימים במצרים, בראש החסרונות קיים חטא השכל של הכפירה המסומל בפרעה. רק כאשר הראש יכיר באמיתות הקב"ה יושלם ההליך הרוחני של מלחמת האמונה והקדושה והגאולה תצא אל הפועל. כל יציאה בעל כרחו של פרעה מבלי לשכנע אותו ולשנות את דעתו לא תחשב להצלחה מול התפישות השכליות הרעות שהוא ביטא.

דומה, שניתן להציע הסבר נוסף לניסיון הקב"ה להשגת הסכמה ממלכתית להליך הגאולה של ישראל. הקב"ה חפץ היה בגאולה שלא תהיה כבריחת גנבים באישון לילה. הוא רצה גאולה שבה כל אומות העולם יודו בקיומו של עם ישראל ובמשמעותו הרוחנית. רק גאולה מדינית הנעשית בכלים מדיניים ושיטות הפעולה של הממלכות היא גאולה שלמה וברת קיימא. אין כאן שידוד של מערכות הטבע המכריח דבר לא טבעי על העולם אלא פעולת שכנוע בלתי פוסקת המשיגה את הקמת ממלכת הכוהנים בתוך סיבוכי הפוליטיקה הארצית.

באופן הזה אנו מוצאים גם את גאולת ישראל בדורות האחרונים. גאולה שנעשתה במעשי פלא עצומים של הפרחת השממה ושיבת תפוצות ישראל לארצם. אבל שלב הכרחי בגאולה היה קבלת הסכמת אומות העולם למהלך ועידודם לביצועו. כך אנו מוצאים בדברי בעל האור שמח באגרת: "כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים, קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה". כשבועת יוסף בשעתו גם שבועת ה' לעמו אינה קיימת עוד כאשר מלכי הגויים מודים בקיומו של עם ישראל. רשות אומות העולם אינה חיזוק בעלמא, היא מקנה את התוקף ההלכתי לכל מהלך הגאולה כולו, כפי שכתב בשו"ת אבני נזר [יורה דעה תנד] - "איברא דכל זה הוא רק כשאין לו רשות מהממשלה לעלות. אבל אם השיג רשות לעלות ולהתיישב שמה שוב מחויב לעלות".

וכעין הגאולה הלאומית גם הגאולה האישית מוכרחת להיות מלווה בהסכמת כוחות הגוף להתעלות הרוחנית. יכול האדם לעלות מעלה מעלה ולכפות על גופו התרוממות רוח. אבל גאולה אמתית וברת קיימא היא גאולה שבה הנפש שואלת רשות מן הגוף ומקבלת את עזרתו ליציאתה אל החופש. כך תיאר הרב קוק את הדברים באזהרה חמורה [אורות התשובה יד ב]: "לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, וע"י זה המדות הרעות שולטות בו. ואח"כ כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, עם חפץ זכוך המדות, להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה".

משה רבנו נהג כבוד בפרעה, הוא פעל ללא לאות לשכנע אותו והתמיד בכך גם כאשר פרעה חזר בו מדבריו. המאמצים הללו לא היו לשווא. הם המחישו לנו את האופן שבו הקב"ה גואל את העולם, לא בשינוי המציאות באופן מהפכני דווקא. אלא בתהליך נפשי ארוך - של התמודדות מול קטרוגים, של מאבק שורשי בתפיסות העולם, של שימוש בכללי המציאות וכוחותיה - באמצעות כל אלו הקב"ה מצליח לשנות את המציאות עד כדי כך שגם מלאך רע אומר בעל כורחו "אמן!".