הרהורים ותורה

הפסוק החותם את מקומות המסעות מספר: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב" (במדבר לג מט) . על דרך הרמז מוצא בעל ה'כלי יקר' במילים הללו תיאור של מותו של אהרן המתרחש בחודש אב, חודש חורבן בית המקדש. "וזהו הרמוז 'מבית הישימות' כי הוא לשון שממה וחורבן הבית , ו'אבל השיטים' הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשיטה וארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד" . חתימת המסעות כורכת בכריכה אחת בין מותו של הצדיק - אהרן הכהן ובין חורבן המקדש, החלים בתחילת חודש אב.   אכן, בדברי רבותינו אנו מוצאים את היחס שבין חורבן בית המקדש ובין מותם של צדיקים. חורבן הבית הוא אירוע יוצא דופן בחומרתו ומותם של הצדיקים הוא אירוע המתרחש מפעם לפעם בדרך הטבע. עם זאת, חכמינו ז"ל ראו את הקשר בין האירועים ותיארו אותו. בדברי הגמרא נאמר על צום גדליה שנתקן כצומות החורבן - "ללמדך ש שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו" (ראש השנה יח ב) . לעומת זאת, בדברי המדרש היחס בין האירועים מעט שונה - " קשה הוא סי...

קולה של הדממה - מזמורי תהלים לידותון (לט, סב, עז) הדממה נתפשת בתודעה האנושית כחוסר, כואקום ריקני, כמבוכה חלולה. אבל עיון במזמורי התהלים של ידותון מגלים לנו שהדממה היא עולם ומלואו. הדממה במזמורים אלה אינה שקט אלא קול שקט וחרישי שבו האדם מבטא את תחושותיו הפנימיות. השתיקה מבטאת למעשה את חדלות האדם וידיו הרפויות. האדם לא מרים את קולו בשיר או בזעקה, אבל דווקא משום כך הוא זוכה לשמוע את קולו של האל. האדם הדומם מתמלא בתחושת תקווה, ציפייה וביטחון שמייתרים את הדיבור המתוחכם. הפה אמנם שותק, אבל הלב בוער בתחושת קרבה לאלוקים. האדם לא מדבר אבל הלב שלו זועק את תחושת הריחוק מהאלוקים ואת התביעה לחיבור עמוק, כזה שאין בו צורך במילים ודי במבט עמוק. ביטוי לתחושות אלו ניתן לשמוע בניגון של חסידות חב"ד על הפסוקים ממזמור ס"ב. וכך מתואר בספר הניגונים של החסידות: "תנועות ניגון זה משמשות כעין גשר, המעביר את האדם מגשמיותו וחילונותו לאוירה מעולה וסביבה של קדושה. מבבא לבבא מתגבר הרגש, שמפשיר הכפור והגלידה ומחמם הנשמה בגעגועים של מעלה". האזינו לביצוע הניגון מאת יצחק מאיר ומנדי ג'רופ...

באחד הפסוקים המופלאים בפרשה העוסקים בתיקון המשפט נאמר (דברים טז כ) - 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ' . התורה אינה מפרטת מהו האופן שבו יש לרדוף אחרי הצדק ומאידך בוחרת בלשון כפולה של המילה 'צדק'. גם הנימוק שהתורה מביאה לרדיפת הצדק והשכר הבא בעקבותיה - חיים וירושת הארץ - לא נראה כקשור למהות הציווי. נבקש להאיר קו פרשני מופלא לפסוק זה, המיוסד על פרשני התורה בדרך הקבלה ותורת הסוד. רמב"ן (שם) מביא את דברי מדרש ר' נחוניא בן הקנה - חיבור קבלי עתיק וקדמון - המגדיר את המושג 'צדק'. צדק היא מידת הדין ששורה בעולם והיא תובעת מן האדם לשפוט את מעשיו והתנהלותו. אם האדם יבחר לדון את עצמו הוא יזכה לחיים ארוכים אולם אם הוא יתעלם ויתמלא באדישות, המציאות תשפוט אותו בעל כורחו. התביעה לרדיפת צדק אם כן, היא תביעה לחשבון נפש ושיפוט עצמי מתמיד. תוצאותיו של השיפוט הזה יהיו חיים מלאי שלווה וירושת הארץ במתנה גמורה. דברים כגון אלו מובאים בכתבי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א טו) , שמאריך לתאר את ה...

אחד מדיני הפרשה עוסק ביהודי שירד מנכסיו ונמכר לעבד אצל גר או אצל גוי - 'וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר' (ויקרא כה מז) . הדין עוסק ביהודי נמכר לגר צדק או לגר תושב שמקבל עליו שבע מצוות בני נח אך אוכל נבלות ולבסוף לגוי או לעבודה זרה בעצמה. מדובר בהידרדרות חמורה שבה אדם מישראל הפך לעבד השייך למעמד הנמוך בעם ישראל ואפילו לגוי בעצמו. רש"י מסביר כיצד נוצרה סיטואציה קשה שכזו, הגוי הפך לגר תושב ובחר להדבק בעם ישראל ולכן זכה להתעשר, מאידך היהודי הפך לעני בגלל ההידבקות בגר תושב והלמידה ממעשיו . גר תושב הוא אדם שהחליט להתקרב למנהגי ישראל ומידותיהם הטובות כרחמנים וגומלי חסדים ועל כן נעשה עשיר. מעתה, כל חסרונו הוא בתחום שבין אדם לאלוקיו, בכך שהוא ממשיך לאכול נבלות לתיאבון. אם כן, מדוע היהודי שנדבק באדם רחמן כזה הופך בעצמו לאיש רש, שאיבד את כל ממונו. מדוע התכונות שהפכו את הגוי לאדם טוב יותר ושיפרו את חייו, חוללו נזק אדיר ליהודי שהתקרב אליו . בתירוץ שאלה זו, מחדש הנצי"ב הגדרה מה...

פרשת קדושים מלאה במצוות שבין אדם לחברו, כמה מהמפורסמים שבהם הם 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר' (ויקרא יט יג) וכן 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט יז) . אולם כשמעניינים בדברי 'אור החיים' מגלים שהדמויות הללו - הרע, האח והחבר - הם כולם מכוונים לדמות אחת שנראית רחוקה מאוד מיחסי חברות - הקב"ה בכבודו ובעצמו. 'אור החיים' מסביר שהאיסורים הללו מופנים כלפי הקב"ה, שכן אנו מוצאים פסוק המכנה את הקב"ה כרֵע - 'רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב' (משלי כז י) וכן מבאר הזוהר (אחרי מות נו א) שהקב"ה שומע את קולם של ישראל, שמח בהם ומבקש להשרות ביניהם שלום כאילו היו אחיו - 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' (תהלים קכב ח) . במקום אחר, אנו מוצאים בדברי הזוהר (ויקרא ז ב) על הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהלים קלג א) שהקב"ה קורא לי...

ימים אלו בהם אנו מציינים את חורבן עמנו בגלות אירופה למול תקומת אומתנו בארצה מעלים שוב את יחס יושבי הארץ והגולה אל ארץ ישראל. לצערנו הרב, אנו מוצאים בעניין זה שתי מגמות כואבות. יושבי הגולה מתקשים לעזוב את מנעמי הנכר לטובת חבלי קליטה לא פשוטים וכנגדם - תושבי ארץ הקודש כופרים בטובתה של הארץ. שתי מגמות אלו זכו לפרשנות מרתקת של רבי אפרים מלונטשיץ - בעל ה'כלי יקר'. ה'כלי יקר' מוצא את המגמות הללו בפסוק מפרשתנו - כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ [ויקרא יח ג]. מעשה ארץ מצרים הוא רצונם של עם ישראל להישאר בגלות בישיבה של קבע, ישיבה שהיו יכולות לה השלכות רוחניות חמורות מאוד. לעומתו, מעשה ארץ כנען הוא המאיסה של העם בארץ המובטחת שגרמה לקב"ה להביא אותם אליה כמעט בעל כורחם. בניגוד לתפישה שמקובלת בקרב חלק מעם ישראל חשוב לחזור ולהזכיר לאור דברים אלו - הגלות היא מציאות של דיעבד והישוב בארץ ישראל אינו מובן מאליו. המצויים בארצות הגלות צריכ...

שיאה של חנוכת המשכן מתבטא בברכה של אהרן לעם, לאחר עשיית הקרבנות - 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים' (ויקרא ט כב) . לשון הברכה של אהרן לא מופיעה בתורה ורבותינו הפרשנים נחלקו מהי אותה ברכה מיוחדת. לשיטת רש"י, מדובר בברכת כהנים המוכרת לנו מסדר העבודה במקדש והתפילה. חיזוק לשיטת רש"י אנו מוצאים במימרות חכמינו בגמרא הלומדים הלכות שונות בדיני ברכת כהנים ממעשיו של אהרן בחנוכת המשכן. כך למשל נלמד הדין שכהן שלא הספיק לעלות לדוכן לברכת כהנים לפני ששליח הציבור סיים את ברכת העבודה - לא יוכל לעלות ולברך. זאת, כשם שאהרן בירך את העם רק לאחר שעבד בהקרבת קורבנות החטאת והעולה (סוטה לח ב) . כמו כן, מקומה של ברכת כהנים בתפילת העמידה לאחר אמירת ברכת העבודה, נלמדת מכך שאהרן בירך את העם לאחר שירד ' מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים' . כשם שאהרן בירך את ברכת הכהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות, גם אנחנו מתברכים מן הכהנים לאחר שהתפללנו להחזרת העבודה למקומה (מגילה יח א) . כל הלימודים הללו מלמדים כי ברכ...

בין סוגי הקורבנות המנויים בפרשה אנו מוצאים את קרבן חטאת וקרבן אשם. קורבנות אלו מביא האדם על חטאים שחטא לכפרה ולתשובה. אבל הבדל יש ביניהם - קרבן חטאת הוא מביא במקרה שבו בוודאות חטא, ואילו קרבן אשם הוא מביא במקרה שיש לו ספק אם חטא. למעשה, הקורבנות הללו אינם מחליפים זה את זה ולכן יתכן מצב שבו אדם יביא על חטא אחד קרבן אשם ולאחריו קרבן חטאת. כך למשל מבאר רש"י (ויקרא ה יז) - "במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו.. - הרי זה מביא אשם תלוי. ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן - יביא חטאת" . האשם הוא הגנה זמנית מהעונש, כל עוד האדם בספק אם חטא, אבל אם יתגלה שהאדם חטא - הגנת האשם לא תועיל והוא יצטרך להביא חטאת. כשמעיינים בפרטי הקורבן, מגלים דווקא שקורבן אשם הוא במעמד חמור יותר מקרבן חטאת. רמב"ן (ויקרא ה טו) מסביר ששמו של קרבן חטאת הוא רק כנגד ההחטאה במעשה מהדרך הישרה אבל שמו של קרבן אשם הוא על דבר גדול יותר - 'כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו ' . דבר זה בא לידי ביטוי גם בדיני הקורבנות, הממחישים א...

פרשת המועדות פותחת כידוע במצוות השבת, פתיחה שבעלי המדרש והפרשנים ראו בה כטעונה ביאור. השבת לכאורה, אינה מועד שכן היא קבועה וקיימת מימי הבריאה ואינה תלויה בחשבון ימי החודש והשנה שיעשו עם ישראל. מעמדה של השבת אם כן, שונה בעצם הגדרתו ממעמדם של החגים ולכן הכללתה בכותרת "אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי" מעלה תמיהה. תירוצים נאמרו לאופן סידור הפסוקים, אולם אנו מבקשים לעיין בפירושו של רמב"ן שיש בו פתח להבנה מחודשת מאוד של מצוות השבת עד כדי ביטול השוני בין השבת והמועד שבו פתחנו. רמב"ן (ויקרא כג ד) כותב בתחילת דבריו כי הגדרת השבת היא כמו יום חג, " שגם הוא יום מועד , נקרא אותו מקרא קדש" . לפיכך, ההבדל בין השבת ושאר המועדות הוא רק בקביעת זמנו "כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו " . כלומר, השבת הוא יום ככל המועדות, אלא שאין צורך לקרוא אותו ולקבוע את זמנו, שאינו תלוי בעיבורי השנים והחודשים. בהמשך דבריו, רמב"ן מציג פירוש אחר אבל לדבריו, המשווים בין השבת והמועדות כמעט לחלוטין, יש סימוכין מפרשנים נוספים. כך למשל כותב החזקוני (ויקרא כג ...

התורה מתארת ארוכות את דיני המצורע, את מעשיו בימי הטומאה ואת דרכי טהרתו. לשונה של התורה בפרשיות אלו מרתקת מאוד כיון שהיא כמעט לא משתמשת בלשון ציווי אלא בלשון תיאור. נבקש להתחקות אחר לשונה של התורה ולראות איזה מסר עולה ממנה לגבי התנהלות המצורע ומהות הצרעת. כשהקב"ה מדבר עם משה ואהרן על דיני טומאת המצורע הוא נמנע מלבקש מהם "דבר אל בני ישראל", כפי שמצאנו בכל דיני התורה. מכאן למד רמב"ן (ויקרא יג א) שבענין הצרעת אין לאדם מישראל רשות בחירה - "כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר" . הכפייה זו אפילו מעוגנת בדברי הפוסקים, כך למשל בעל ספר החינוך (מצווה קסט) מגדיר מצוות עשה המוטלת על המצורע לבוא ולטמא את עצמו. את המצווה הזו הוא מתאר ומנמק באמירה מוסרית: "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן. ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה , אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עוונו גרם אותו" . התורה מחייבת את האדם, עוד לפני שחל עליו שם 'מצורע', להתנער מהאדישות ולי...