תשר"ת = צבו"ר
כשמתבוננים בסדר התקיעות ניתן
לראות בהם ביטויים שונים. נבקש בדברים הבאים למצוא ביטוי נוסף הנרמז בסוגים השונים
של הקולות המושמעים בתקיעת השופר.
השופר משמיע שלושה סוגים של
קולות: תקיעה, שברים ותרועה. הקול הישר, נשבר לחלקים בינוניים ומשם ממשיך לקולות
מרוסקים לחתיכות רבות. חלקים אלו נמשלים לחלקי האומה - הישרים, אלו שמעשיהם מעט
שבורים ומעט שלמים ואלו שהרעו לגמרי את הליכותיהם.
כך ביאר ר' ישראל אלנקאוה הי"ד
בספרו 'מנורת המאור' [שקדם לספר 'מנורת המאור' הידוע יותר, שכתב בן דורו הצעיר ממנו
ר' יצחק אבוהב] -
תקיעה כנגד צדיקים גמורים,
כמו אומרם ''והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים'' - מי
הם המשתחוים לה' בהר הקדש? הוי אומר אלו צדיקים גמורים.. תרועה כנגד הרשעים הגמורים,
ליפרע מהם, כדאיתא ''אוי לי כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה''. שברים כנגד בינוניים,
אם עושים תשובה ומשברים ומכתתים את יצרם, הב"ה מקבל אותם ונכתבין ונחתמין לחיים.
שנאמר ''קרוב ה' לנשברי לב'' וכתיב ''לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה''. לפיכך שברים הם
כנגד הבינוניים, שרומזים להם לשכר יצרם ולעשות תשובה.
מנורת המאור ב ראש השנה עמ' 373
חלוקה זו מבקשת לקחת את התקיעות
ולהמשיל אותם לאנשים על פי מעשיהם בהקבלה שהיא כמעט מתבקשת מאליה. אולם בספרים
מצאנו הקבלות אחרות, כמו זו למשל של רבי יעקב יוסף כץ מתלמידי הבעש"ט ומחבר הספר 'תולדות יעקב
יוסף'. הקבלה המבקשת לא להסתכל על המעשים בפועל אלא על מגמת החיים -
וזהו חלוקי המוסר לפי חלוקי כתות האנשים, כי הרשעים..,
כי אם הולך וסוער להרע ולהשחית.., וזה המוסר נקרא שברים, שנשברה נשמתו על ידי
חלאים רעים, שהי' פועל רע, ובא קול זה לעוררו מהשינה, שיעלה ממדריגה זה להיות בשב ואל
תעשה.. ויש כת בינונים, שגברה השכחה בהם, והם בשב ואל תעשה, לא פועל רע ולא
להטיב. צריך לעוררו בקול מוסר שיהי' פועל טוב,.., ומוסר זה נקרא תרועה, כי תרועת
מלך בו.. ונגד כת צדיקיא, גם שהוא פועל טוב, מ"מ צריך שיראה לעלות תמיד
ממדריגה למדריגה,.., ולזה צריך מוסר רוחני זך ופשוט, נקרא תקיעה פשוטה, ר"ל
לבוא למדריגה דביקה וחפיצה הנקרא תקיעה..
תולדות יעקב יוסף, שלח לך
הרשע הוא מי שמעשיו מקולקלים
ולכן הוא זקוק לשברים המבקשים לשבור את כוחותיו הרעים ולגרום לו לשבת מבלי לעשות
רע. לעומתו הבינוני, שאין נטיית נפשו להרע אלא שהוא מתעצל לפעול ולכן עליו להתעורר
ולהפגין את אהבתו. התרועה השברירית אינה מתפרשת כאן כמצבו הדתי של האדם אלא כשאיפה
הרוחנית שלו.
בפשטות נראה שהשאיפה היא להגיע
לתקיעה ולשאוף למדרגתם של הצדיקים הגמורים. כדברים אלו מצאנו בדברי בן איש חי [אדרת
אליהו פרשת ניצבים] - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ
ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה
שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.
מאידך, עיקר היום נקרא יום תרועה ומפסוקי התרועה הנאמרים בתנ"ך עולה שהמעלה
הגדולה היא דווקא בתרועה - 'עלה אלוהים בתרועה', 'ותרועת מלך בו', 'קול תרועת עמו ישראל
ברחמים'. אם התקיעות הם סמל לציבור הרי שעיקר ההתעלות בשופר ובאחדות הציבורית היא מתן
מקום לבעלי התרועה. ''כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית'' [כריתות ו א]
לימדונו חכמים, ואנו בעקבותיהם נאמר - כל שופר שאין בו תרועה אינו יכול להיקרא
שופר. התקיעה הגדולה ואפילו השברים הם מקום שבו האלוקות שוכנת באופן צפוי, אבל
עלייתו של האלוקים, מלכותו ורחמיו מתגלים דווקא בתרועה.
כדאי להאזין לתרועה, להטות אוזן
יותר לקולות החלשים, המרוחקים, לנקודות האפלות באישיות שלנו ולצדדים הפחות בולטים בחברה,
בקהילה או במשפחה - כמה דאגנו שכולם ימליכו את הקב"ה עליהם?