ביכורים ותפילה - השתחוויה וכריעה

פרשתנו פותחת בתיאור מעמד הביכורים והמעשרות, המתרחש פעם בשנה או בכמה שנים, לאחר ציפייה גדולה של חקלאי הממתין לפרי הראשון שיגדל בשדהו או לאסיף תבואתו הרבה. מעמד מיוחד המלווה בתחושה חד פעמית המלווה את האדם ביום המיוחד המתבלט מעל ימי העבודה המאובקים שקדמו לו.

מיד לאחר התיאור אומרת התורה (דברים כו טז) - "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". את תחילת הפסוק והמילה הראשונה שבו מבאר רש"י - 'בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם'. הפניה הישירה - היום! - מביאה את רש"י להסביר שמדובר למעשה בציפייה מהאדם להרגיש כאילו הדברים נאמרים לו באותו יום ממש.

יתכן ובסמיכות בין השניים רוצה התורה לומר לאדם שהוא יכול [ואולי אפילו צריך] להרגיש את התחושות הנשגבות של הבאת התבואה אל המקדש בכל זמן ועת. אמירה תובענית המבקשת ליצור תחושה מתמדת של פניה יומיומית וקשר המחדש בכל בוקר וערב. למרות שהאדם לא שומע את הציווי האלוקי הוא מתבקש לחוש כאילו עומד הוא לפני האל ותודתו בפיו. האמירה התובענית הזו מיד מעלה את השאלה - כיצד?, באיזו דרך יוכל האדם לחוות את התרוממות הרוח הבאה לאחר ציפייה גדולה להצלחה, ולו בזעיר אנפין.

שמא טמונה התשובה בדברי המדרש [תנחומא כי תבוא א] על פסוק זה ממש: זה שאמר הכתוב - 'בואו נשתווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו', והלא כריעה בכלל השתחויה, והשתחויה בכלל כריעה, ומה תלמוד לומר - 'נשתחוה ונכרעה נברכה'? אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידים ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלוש פעמים בכל יום, לפי שחביבה תפילה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב: 'תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב'.

דברי המדרש הזה מצריכים עיון. ראשית, כיצד למד המדרש את חובת התפילה מפסוקנו המדבר על ציווי החוקים ושמירתם בכל נפש. שנית, המדרש מביא פסוק בתהילים המציג כמה אפשרויות של כפיפת הגוף - השתחוויה של כל הגוף, הכרעת הראש וירידה לקרקע עם הברכיים - מה משמעות שאלתו של המדרש הקובעת כי השתחוויה וכריעה כלולות זו בזו. שלישית ועיקרית שבהן, מדוע דווקא מצוות הביכורים היא זו שמניעה את משה לתקן את התפילות.

נראה, שהמדרש מבקש לענות על סמיכות הפרשיות ולהציג דרך ליצוק התלהבות ראשונית בחיי היומיום. האדם המבקש להביע את כניעתו לבורא יכול לעשות זאת בכמה דרכים: בכפיפה על הברכיים המותירה את גופו זקוף, בהרכנת הראש וקידה המנמיכה את גובהו או בהשתחוויה מוחלטת המבטלת את כולו לפני הקרקע. כשהמשורר בתהילים אומר 'בואו נשתווה ונכרעה נברכה' הוא מציג למעשה את שלושת האופנים שווה בשווה. במקום לדרוש מן האדם להשתחוות אל הבורא, הוא מאפשר לו לבחור בדרכים אחרות, נוחות יותר ופחות תובעניות - כפיפת הראש או נמיכות הקומה. בכך, הוא מראה שדי בהכנעת הראש, שעבוד המחשבה והיכולת האינטלקטואלית לבורא, כדי להיחשב כמי שמכיר בכך שה' הוא עושנו. דבר זה שקול למי שביטל את כל גובהו ויכולת התנועה שלו ונשכב מוטל על הקרקע בפני אלוהיו שעשהו.

עיקרון זה הוא מה שעמד למול עיניו של משה, משה צופה שהביכורים יפסקו והאירוע המכונן של העלאת התוצרת המובחרת - בביכורי ההתחלה ובמעשרות הסוף - אל המקדש לא יוכל להימשך לנצח. הוא מודאג מכך שהרגש המתבטל כלפי האלוקים לא יוכל להתקיים יותר, לא בכל דור יוכל היהודי לקיים את מצוות התורה - ''והִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ'' [דברים כו י]. לכן, משה מתקן תפילות יומיומיות המלוות את היהודי בכל יום - בביכורי תחילת היום ובשלהי איסוף העמל. תפילות אלו גם הן מכילות בקרבן את רגש ההודאה על מי שהגן על אבותינו והיטיב עמנו. אבל עתה, אין היהודי משתחווה אלא רק כופף את ראשו - "אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף" [שולחן ערוך קיג א]. כך יוצא, שכפיפת הראש התדירית בשלושת חלקי היום מצליחה לפרוט לפרוטות את ההשתחוויה הטוטאלית שהתרחשה פעם בכמה שנים. כיון שכך, גם ללא האירוע המרגש של הבאת הביכורים, יוכל היהודי להרגיש את הקב"ה מדבר עמו ביום הזה ממש.