אבנים וסיד - גלוי ונסתר

בסיום מעמד הר גריזים והר עיבל מצווה התורה להקים אבנים ולכתוב עליהם את דברי התורה בנוסף לציווי להקמת מזבח לשם הקרבת קורבנות. כך מתוארים הדברים בפסוקים [דברים כז]:

(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:

(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ...

(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:

(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

פסוקים אלו מעלים אפשרויות שונות אודות אופן קיום המצווה והקמת האבנים עם דברי התורה הכתובים עליהם. בפשטות, מטרת המצווה הייתה פרסום והודעה של דברי התורה לכלל על ידי כתיבתם במקום בולט ובאבנים גדולות. יתרה מזו, פרשנים רבים מפרשים את המילים 'באר היטב' כמצווה לכתוב את הדברים בשבעים לשון. כלומר, עיקר עניינה של המצווה הוא פרסומם של דברי התורה לאומות העולם וליושבי הארץ בלשונם. למרות זאת, אנו מוצאים תיאורים בתנ"ך ודעות בחז"ל המציירות את המעמד באור אחר לחלוטין.

ראשית, שלא כמשתמע מפשט הפסוקים המדברים על שני מבני אבן - האחד לשם פרסום והשני לשם קורבנות, הקיום בפועל היה באמצעות שימוש כפול באותו מבנה. כשיהושע [יהושע ח ל-לב] בונה את המזבח הוא כותב 'שם על האבנים' את דברי התורה מבלי שהפסוקים מציינים את קיומו של מבנה נוסף מאבנים גדולות.

בדבר זה נחלקו רבותינו - כפי שמביא המדרש [ילקוט שמעוני כי תבוא תתקלח]: 'תנו, על אבני המלון נכתבו - דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: על אבני מזבח נכתבו'. דהיינו, יש אומרים שהכתיבה הייתה בעוד המזבח בנוי ויש אומרים שהכתיבה הייתה על האבנים לאחר שהמזבח פורק ואבניו נלקחו על ידי בני ישראל למקום לינתם. ניתן להבין את הדעות הסוברות שתחילה הקריבו קורבנות על מזבח ולאחר מכן פירקו את אבניו וכתבו עליהם את דברי התורה. אולם על הדעות החולקות, לפיהן הדברים נכתבו על המזבח שעליו יוקרבו קורבנות יש לשאול - כיצד אם כן, יפורסמו דברי התורה אם נכתבו על מבנה שאינו משמש לקריאה.

זאת ועוד, התורה מציינת את הצורך לסוד את האבנים בסיד. מחלוקתם של רבותינו אודות זמן הכתיבה נוגעת גם לדין זה - 'מ"ד על אבני מלון ניחא 'ושדת אותם בשיד', מ"ד על אבני מזבח 'ושדת אותם בשיד': בין כל אבן ואבן'. לרבי יהודה, השימוש בסיד נעשה על האבנים לאחר שפורקו מן המזבח והוסבו ללוחות כתיבה. אולם לרבי יוסי, השימוש בסיד צריך להיות בעוד המזבח בנוי כאשר המילים כתובות על הסיד המדביק את אבני המזבח. נמצא אם כן, שלדעת רבי יוסי דברי התורה היו כתובים באופן שאינו מאפשר את קריאתם כהוגן. ראשית, הם היו כתובים לפרק זמן מאוד קצר שבו הקריבו על המזבח ולאחר מכן נגנזו האבנים - 'ומאן דאמר על אבני מזבח נכתבו - ולא לשעה היה ונגנזו!'. שנית, גם בזמן שבו היו הדברים כתובים, הם היו כתובים על סיד מועט המצוי בין כל אבן ואבן, שבקושי ניתן לכתוב עליו וק"ו לקרוא ממנו.

אם חשבנו שהדברים מיושבים אליבא דרבי יהודה הרי שעיון במחלוקתו עם רבי שמעון מגלה שהעניין אינו פשוט כלל ועיקר. בגמרא (סוטה לה ב) נחלקו חכמים - 'כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה,.., ואחר כך סדו אותן בסיד,.., ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה..'. רבי שמעון מבאר כי הסיד ניתן על האבנים לפני הכתיבה ובכך מאפשר כתיבה קלה וברת קיימא. אולם לרבי יהודה הפסוקים נכתבו אולם מיד לאחר מכן כוסו בסיד שהסתיר את תוכנם ומנע את האפשרות לקרוא אותם. כבר רבי שמעון מודע לבעייתיות בתיאורו של רבי יהודה והוא מקשה עליו - 'אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה?'. רבי יהודה עונה לשאלה זו ומסביר שהגויים שלחו סופרים שיקלפו את הסיד ויחשפו את הכתוב תחתיו. חטאם של הגויים הוא שהסופרים הללו לא לימדו את שאר העם מהם התכנים שכתובים באבנים המסוידות.

מהדברים עולה, כי גם לשיטת רבי יהודה שהדברים נכתבו באבנים גדולות למשך זמן רב - לא קלה הייתה מלאכת הקריאה. אומות העולם היו צריכים לקלוף את הסיד וללמוד את הדברים מפי סופרים ומורים. מדוע היה צורך להקשות על פרסום הדברים ולא להשאירם גלויים לעין כל ונלמדים לרבים.

אין לנו אלא לחזור בנו מהבנתו הראשונית, אין כאן פרסום דברי תורה לזמנים ממושכים [אלא אם כן נבאר כרבי שמעון] אלא אירוע רגעי וחד פעמי בעל מטרה אחרת. דברי התורה נכתבו באופן שלא ניתן לקרוא אותם, לפחות לא למשך זמן ממושך. גם בזמן קצר זה היה הדברים כתובים באופן שאינו מאפשר קריאה קלה - על סיד בין אבנים או מתחת שכבת סיד עבה.

מה אם כן מטרת כתיבת הדברים על האבנים בפרט בכניסת ישראל לארצם. בדברי האברבנאל [דברים כז א] מצאנו הסבר נפלא לענין: 'קיים בזה מצות 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך', ולכן ציווה שכאשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים, שזה כדמות מזוזה בשער שנכנסין בו.. שישראל אם יתנהגו כדרך הנלחמים הבאים לרשת משכנות לא להם, אין ספק שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא שירצו לכבוש יקימו אבנים גדולות אבני שיש טהור ויכתבו עליהם את הדברי' לאות ולזכרון ובדמות חזק - שבאו אל הארץ ההיא בכח גדול וביד חזקה בשנת כך ובירח כך - כמו שהיו עושים הרומיים כי בבואם אל ארץ לא להם יציבו להם ציונים אם בדרכים ואם בהכנסת הערים לשם ולתפארת, ולהיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא, וצוה משה רבינו ע"ה לישראל שאותו הדבר שהם כדרך הלוחמים יעשו מפאת עצמם יעשו אותו לשם מצוה, ולכבוד הגבוה ולא לגסות הרוח, כיון שלה' הישועה והמה לא בחרבם ירשו ארץ'.

הדברים מקבלים נופך חדש לחלוטין. ראשית, דברי התורה לא כתובים על מנת להיות גלויים בראש כל חוצות אלא כמזוזה בפתח שדבריה מגולגלים ומכוסים. טעמה של המזוזה אינו דווקא בעיון בדברים הכתובים בקלף המוסתר שלה אלא בעצם קיומה. הצבת דבר ה' בפתח הבית הוא אמצעי תזכורת ליושבי הבית לקיומו של האל ולכך שהוא הנותן להם כוחות ומעלות. לא רק יושבי הבית מסתייעים במזוזה, כל הבאים מן החוץ רואים את העדות על קיומו של ה' וייחודו בהיכנסם לבית ובצאתם ממנו לעולם.

כתחליף לשער הניצחון או לכתובות מפוארות עם ציון הגנרלים שכבשו את ארץ ישראל מצווה התורה לבנות מבנה שונה לחלוטין בתכליתו. מבנה שכולו מזוזה אחת גדולה, המזוזה בשערי ארץ ישראל. מזוזה שתכניה אינם בדווקא צריכים להיות קריאים לכל כיון שעצם קיומה הוא המטרה. עם ישראל מעיד בכניסה לארץ שהתורה היא תכלית כניסתו לבית ושהקב"ה הוא זה שנתן לו את המפתחות.

נבקש לעיין קמעה בתכניו של מבנה זה ולמסרים העולים ממנו וקשורים לארץ ישראל ועניינה. דברי התורה כתובים על מזבח, העומד בפועל או שהוקם ופורק, ומעידים בכך על החיבור שבין התורה ובין העבודה והתפילה. דברי התורה אינם רק חוקים ומצוות אלא הם תמצית הבקשה והשאיפה של העם. התורה אינה רק ספר חתום אלא כזו הכתובה על הסיד המחבר בין אבני המזבח. היא זו שיוצקת תוכן לתפילות העם ולשאיפותיו הלאומיות. התורה כתובה גם על האבנים שנלקחים מקרקע הארץ ומנהר הירדן הזורם בה. היא איננה מנותקת מהמציאות או ספונה בספריות מאובקות אלא חקוקה בקרקע המציאות ובאבני היסוד של הארץ. לבסוף, התורה הופכת מלימוד אישי לעניין ציבורי, כל עם ישראל לשבטיו מקים את האבנים במעמד לאומי.

אבל, מסר נוסף טמון באבנים ובסיד המכסה אותן. התורה אמנם פומבית, ארצית ולאומית אבל עדיין היא אינה מעורטלת לעיני כל. היא כתובה בסיד פתלתל או מכוסה בשכבה עבה ובכך מצריכה עמל וטורח של מי שמבקש לחשוף את תכניה. אומות העולם ראו בתורה דבר פרטי השמור לשכבה דקה בעם ולא חיים המונחלים לאומה כולה. לכן, הם חשפו באופן פרטי את דברי התורה אבל לא לימדו אותם לרבים.

האבנים הגדולות והגלויות למול דברי התורה הכתובים לשעה אחת בכתב מוסתר משמשים כמזוזה מפוארת הטומנת בחובה קלף מגולגל בהידוק. זו עניינה של התורה הלאומית בארץ ישראל - משולבת בחיי הארץ ובעבודת התפילה והעם אך בד בבד כמוסה מעין זרים ושמורה ממגע יד אדם.