הרהורים ותורה

  כשקוראים את התיאור הטוטאלי אודות בליעתה המוחלטת של כל עדת קורח נוצר הרושם שלא נשאר ממנה אף זכר - 'וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ' [במדבר טז לב]. למרות זאת, אנו מופתעים לגלות במניין שבט ראובן לקראת הכניסה לארץ את בניו החיים של קרח - 'וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ' [במדבר כו יא]. שאלות רבות עולות בעקבות דברים אלו, מדוע לא נזכרו בני קרח בסיפור המחלוקת אלא מאוחר יותר, מה היו נסיבות הצלתם ומדוע הם נמנים דווקא עם בני ראובן ולא עם משפחתם המשתייכת לשבט לוי. הראשונים נחלקו בעניינם של בני קרח, בדברי רמב"ן [במדבר טז לב] הנתמכים בדברי התרגומים, מבואר שבני קרח לא היו קשורים כלל למחלוקת ולכן לא נענשו כלל - 'איננו רומז לזרעו,.., כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים, כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף' . כנגדו טוען רש"י [במדבר כו יא] על בסיס המדרשים והתלמוד - 'הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישב שם' . רש"י מתאר עלילה ...

פרשת ציצית פותחת בציווי למשה רבנו לומר את דיני המצווה לבני ישראל [במדבר טו לז-לח]: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת..". ריבוי לשונות האמירה בתחילת הפרשה מביאים את חז"ל לרבות אנשים נוספים המחויבים במצוות הציצית. וכך נדרשים הפסוקים בספרי [ספרי זוטא טו לח]: "ויאמר ה' אל משה לאמר" - לרבות יחידים, "דבר אל בני ישראל" לרבות את הגרים "ואמרת אליהם" ריבה עבדים משוחררים. דרשתו הראשונה של הספרי אינה מובנת, מה פשר הריבוי של היחידים המחויבים גם הם בציצית שהיא מצוה מהתורה ככל מצוות התורה. ביישוב דברים אלו נסתייע בפירוש משך חכמה [במדבר טו לח]. ראשית, מבאר רבנו ה'משך חכמה' שיחידים הם תלמידי חכמים הראויים להתמנות כפרנסים על הציבור. הגדרה זו שאובה מדיני תעניות על הגשמים בהם היחידים מקדימים להתענות כבר בתחילת עונת הגשמים. מדובר למעשה באנשים מיוחדים מאוד, בקיאים מאוד בהלכות רבות ומסוגלים להשיב לשאלות בכל חלקי התורה ומאידך גם חריפים בעסקיהם ומצויים במשא ומתן [ראה...

לאחר חטא המרגלים מצווה התורה על פרשת הנסכים. פרשה המצווה להביא יין בנוסף להבאת בהמת הקרבן. סמיכות המצווה הזו לחטא החמור מעלה תמיהה, בפרט שמצווה זו מתקיימת רק בכניסה לארץ ישראל. מה ראתה התורה ללמד את ישראל על דין שחל לאחר הכניסה לארץ, מיד לאחר שנגזרה עליהם שלא יכנסו אליה. בשאלה מרתקת זו עסקו פרשנים רבים, שדנו במסרים העולים מדין הנסכים לעניינה של ארץ ישראל. נבקש גם אנו להעלות מסר נוסף הנוגע לשאלות יסוד בחיי היהודי בן תקופתנו. אך תחילה נפנה לעיון קצר בפרק ב' בספר קהלת. בפרק הראשון, הכתוב מתאר כיצד שלמה המלך פוסל את כל החכמה, העמל וההנאה. לאחר שעל כולם הוא מטביע את מסקנת ההבל, הוא פונה לנסות ולשלב ביניהם. אם אחד מהם לא הועיל, אולי שילוב של חכמה והנאה - יעניק משמעות. גם השילוב הזה כשל, הניסיון "למשוך ביין את הבשר" בעוד "הלב נוהג בחכמה" (קהלת ב ג) - קרס לחלוטין. שלמה עוסק בכל החכמה האפשרית בעולם אך גם נהנה מכל הנאות העולם וכך הוא מתאר - "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב" (קהלת ב א) . הניסיון לשלב בין הדברים...

שתי מצוות חותמות את פרשתנו המסעירה - הפרשת חלה וציצית. הסמיכות ביניהן יכולה ללמד על מה שמתחולל במפגש בין הקודש ובין החול, בין הרצוי ובין המצוי. החלה והציצית מבקשים מאתנו שלא לחטוא בראיה חלקית של המציאות, שלא להתמקד במה שיש בפועל ולהבין שבכל דבר מצוי קודש פנימי או נוסף. החלה לוקחת חלק מהבצק ומרימה אותו לגבוה, לקודש ובכך מלמדת שבתוך הלחם יש דבר ה' וקדושה עליונה. לעומתה, הציצית מוסיפה עוד פתילים וחוטים לקצה הבגד ומגלה שישנה שכינה ואלוקות מעבר למידות הבגד. קדושה כפולה מתגלה בפנינו - בתוך החומר ומעבר לו. כפילות זו מתגלה בכלים המתאימים לה - הקדושה החיצונית מתגלה בלבוש המקיף את האדם מבחוץ והטהרה הפנימית מצויה בלחם הנבלע בתוך גוף האדם [ראה תורת מנחם כרך כג עמ' 83-91]. הקשר בין החלה והציצית ובין שני סוגי האור האלוקי המצוי בעולם - זה הטמון בעולם החול וזה המקיף אותו מבחוץ החל כבר מראשית הבריאה. החלה הראשונה שהורמה בתולדות האנושות הייתה בבריאת האדם הראשון - ' כיון שנתן הקדוש ברוך הוא מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה' [מדרש תנחומא פר' נח א]. כבר מימי קדם מתחולל מ...

התורה מצווה על עשיית החצוצרות ושימוש בהן באירועים שונים. פרשית החצוצרות כוללת בתוכה מקרים רבים ואירועים שונים - חלקם קשורים למסע ישראל במדבר וחלקם נוגעים לדורות בימי חג וימי צרה. בשל כך, נחלקו רבותינו האם מצוות התקיעה בחצוצרה לקרבנות ולימי צרה היא מצווה אחת או שתי מצוות. רלב"ג (פירוש לתורה בהעלותך, התועלות ז) סובר שמדובר בשתי מצוות נפרדות: "שיתקעו בחצצרות על הקרבנות.. וידמה שיהיה זה הענין מצוה אחרת זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר. ואמנם מה שהיו משתמשים בחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות היה לפי שעה, ושתי אלו המצוות האחרונות היו לדורות" . גם בדברי הכתב והקבלה (במדבר י ט) אנו מוצאים חילוק בין שעות השמחה והצער, חילוק שהוא מדייק מלשון הפסוקים. בימי הצער, הצרות מגיעות לאחר שישראל כבר שכחו את הציווי האלוקי ולכן היה צורך בעונש שבא בדמות אויבים הנלחמים בהם. החצוצרות משמשות אמצעי להיזכר מחדש באלוהים לאחר שנשכח וממילא בזה יוסר מעליהם האיום - ''וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'' . לעומת זאת, בימי המועדות, השמחה מגיעה לפני השכחה של דבר ה' וב...

התורה ( במדבר י י) מצווה לתקוע בחצוצרות בימי צער "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם", בביאור זמן ימי השמחה שאליו כוונה התורה אנו מוצאים שלל פירושים מן הקצה אל הקצה. במדרש (ספרי במדבר פיסקא עז ד"ה וביום) הובאה מחלוקת "וביום שמחתכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים" . כלומר, יום השמחה מתפרש כיום השבת או כשעת הקרבת קרבן התמיד גם בימי החול. בהסבר במה נחלקו הדעות ומה שורש ההבדל ביניהן, ניתן לבאר בשני אופנים. יתכן ותנא קמא ורבי נתן חולקים בשאלה העקרונית האם יום השבת שהוא יום קדוש יכול להיות גם יום שמחה, או שקדושה עניינה פרישות וסגפנות המתרחקת ממאכלים ערבים. שמא, נוכל להציע הסבר הפוך - תנא קמא מוצא אפשרות לשמחה רק במועד מקודש מן השמים, אבל רבי נתן מבקש להרחיב את הגבול. לשיטתו, השמחה יכולה לבוא גם בימי שגרה מונוטוניים באמצעות הקרבת האדם. מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן רחב יותר כאשר מעיינים במפרשי המקרא. דעה נוספת המבקשת לברר מהו יום השמחה שעליו דיברה התורה ניתן למצוא בדברי רבי אברהם אבן עזרא המסביר שיום השמחה הוא יום הניצחון מהמלחמה - "ששבתם מארץ אויב, או ני...

כשהתורה מתארת את הדלקת נרות המקדש היומיומית של אהרן היא כותבת: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". לדברי המדרש המילים המיותרות הללו נועדו "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אהרן הדליק את המנורה יום-יום ללא שום שינוי למרות התקופה הארוכה שבה קיים את המצווה המיוחדת הזו. בעלי החסידות נחלקו מהו השבח באי השינוי של הדלקת אהרן. יש שהסבירו השבח הוא שאהרן הצליח לשחזר את ההתלהבות הראשונית בכל יום ולא להיכנע לשגרה. כך ביאר בעל 'מי השילוח' בדיוק מיוחד בדברי המדרש: "שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות" . אחרים הסבירו, שהשבח הוא שאהרן לא השתנה באופיו בגלל הזכות הגדולה של הדלקת הנרות התמידית (שפת אמת בהעלותך תרל"ד) . דבר זה סייע לו לשמור על גדרי המעשה ולהקפיד על קיום המצווה בדקדוקיה. כך למשל מתאר באופן מיוחד ר' ברוך ממזבוז' (בוצינא דנהורא, בהעלותך) : "כי כבר ספרו מקדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת כשהיה מטיב הנרות ונתן שמן למאור בכלי הנר אז לרוב דבקותו בה׳ ב״ה לא היה יכול לעשות ...

*תובנה לפרשת נשא* מפורסמים דברי הגמרא על הסמיכות בין פרשת סוטה ובין פרשת נזיר - "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג.). אולם יש לנו לדון, במה הנזירות מועילה לתקן את קלקול האישה הסוטה מעבר לפרישות מן היין המחטיא. נראה לבאר זאת על פי דברי ר' שלמה פישר בהגדרה מחודשת אודות הנזיר - "שרצונו להקריב גופו לפני ה', והשער מייצג את הגוף,.., ואמרה תורה שיטפח את השער העומד ליקרב בקדושה וטהרה.." (דרשות בית ישי נד הערה ב). כלומר, הנזירות אינה פרישות לשם עצמה המסתיימת בקרבן סמלי אלא ההפך. כל הנזירות נועדה לשם הקרבן המוקרב בסופה, כל כולה הוא הכנה להתקרבות האדם ושערו אל הקודש. דומה שזה תורף התיקון של חטא האישה הסוטה. השיער שבו התקשטה האישה לשם החטא הופך כעת לרועץ, מי שטימאה את גופה רואה אותו כעת מתנוול. אבל דווקא משום כך, הנזיר מבקש לקדש את גופו, להשיב אותו למעלתו המקורית. לכן, הוא נזהר מן היין ומן הטומאה ובכך מקדש את השיער. *השיער שהחטיא הוא זה שהפך לקרבן המוקרב מתחת לאש* - "ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים ונות...

מן המפורסמות הוא שבימים בין פסח לשבועות מתרחש תהליך של עליה ממצב רוחני ירוד המתקדם במהלך חמישים יום למצב הראוי ומוכשר לקבל את התורה. נבקש לתאר תהליך נוסף של התפתחות רוחנית ולאומית המתחולל בימים אלו. מצוות הפסח תלויות במשפחה, הפסח הוא חג שנחגג בשל גזירת פרעה על המשפחה, הוא נחגג בקרב המשפחה שנמנית על הקרבן וכל תכליתו הוא חיזוק הקשר בין האבות לבנים במשפחה. פסח הוא אמנם יום טוב אבל בחינתו קרובה מאוד למהות השבת. לא לשווא חג זה נקרא בתורה 'שבת' וכל מצוותיו מתקיימות במסגרת ישיבה של איש במקומו הפרטי עם בני חבורתו הקרובה כפי שמתאר המשך חכמה [ויקרא כג כא] - בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב).. ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת, שמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג, א).. לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" - זה פסח, שהוא בהוראתו כמו שבת. לעומתו חג השבועות הוא חג...

הגמרא (מגילה לא ב) מביאה את תקנתו של עזרא הסופר לקרוא את פרשת בחוקותי קודם חג שבועות - עצרת. עצרת הוא יום דין לפירות האילן ולכן יש לקרוא את הקללות שבתורת כהנים לפני הגעתו, כדי שתכלה השנה וקללותיה. בפועל, פרשת בחוקותי נקראת שתי שבתות לפני חג השבועות ובשבת הצמודה לחג השבועות קוראים את פרשת במדבר - "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת" (שו"ע תכח ד) . הסבר לעניין זה מצאנו בדברי תוספות (מגילה לא ב ד"ה קללות) - "ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת" . כלומר, יש צורך בהקדמת הקללות לחג שבועות אבל יש לעשות הפסקה ביניהם על מנת שלא יהיו סמוכים זה לזה. על הפסקה זו מקשה ר' צדוק (פרי צדיק במדבר ו) : "אין זה מספיק שיוצרך דוקא לקרות פרשת במדבר קודם שהלא הימים שבין פרשת בחקותי להחג יהיה בהם גם כן הפסק" . לכן מציע ר' צדוק הרחבה לדברי תוספות ומבאר שקריאות התורה אמורות לגרום לכך שתכלה שנה וקללותיה אך גם שתחל שנה וברכותיה. לכן, לאחר קריאת פרשת בחוקותי וכילוי הקללות, "קורין תמיד בשבת הקודם פרשת במדב...