הרהורים ותורה

ארץ ישראל מצטיירת בפרשה כארץ שהטוב שלה יכול לבוא רק על ידי מאמץ. משבעת המינים המצויינים בפרשה, המרגלים הביאו גפן, תאנה ורימון. הם בחרו להביא את המינים שניתן לאכול בקלות. אבל המינים הקרובים למילה "ארץ" הם דווקא מיני הדגן, שמן הזית ודבש התמר שכולם מופקים רק אחרי מאמץ אנושי בטחנת הקמח ובית הבד. אבל בכך דווקא מתבטא טובה של הארץ - כזה הבא מעומק הקושי. המים יוצאים מהמעיין והתהום בלב ההר והבקעה - משיא היובש והסלע הנוקשה נובעים מים זורמים ומתוקים. רש"ר הירש מסביר שעינות מים הם מלשון עיניים. עיניה של הארץ מזילות מי חיים ולא דמעות מלוחות. דברים אלו מקבלים משנה חשיבות בשעות קשות אלו, בהם אנו נזכרים בשירו של ירון לונדון - 'מרדף' המתכתב עם פסוקי הפרשה: אֶרֶץ טוֹבָה שֶׁהַדְּבַשׁ בְעוֹרְקֵיהָ אַךְ דָּם בִּנְחָלֶיהָ כַּמַּיִם נוֹזֵל. אֶרֶץ אֲשֶׁר הָרָרֶיהָ נְחֹשֶׁת אֲבָל עֲצַבֶּיהָ בַּרְזֶל.. אָז לֹא יוֹתֵר אִמָּהוֹת תְּקוֹנֵנְהָּ וְלֹא עַל בְּנֵיהֶם הָאָבוֹת, כֵּן הוּא יָבוֹא וְרַגְלֵינוּ עַד אָז לֹא תִלְאֶינָה לִרְדֹּף בְּעִקְבֵי הַתִּקְווֹת.

הכול יודעים שהתורה ניתנה בהר סיני, אולם עיון במקראות מגלה שההר שעליו ניתנה תורה זכה לכמה וכמה שמות. אחד השמות של ההר הוא הר חורב, שמופיע בתורה בהקשרים מיוחדים מאוד ויתכן והוא טומן בחובו משמעות מיוחדת. בדברי חז"ל (שבת פט) שני השמות הללו מזוהים כשמו של אותו מקום - 'רבי יוסי ברבי חנינא: ..מדבר סיני - שירדה שנאה לאומות העולם עליו, ומה שמו? חורב שמו. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: הר סיני שמו, ולמה נקרא הר חורב? שירדה חורבה לאומות העולם עליו' . בחומש שמות אנו פוגשים את שם 'חורב' בשלוש מקומות בלבד. הפעם הראשונה היא במעמד הסנה בו מסופר על משה (שמות ג א): 'וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה '. לאחר מכן, בהכאה בסלע להוצאת מים ברפידים, לפני מתן תורה (שמות יז א, ו) - 'וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם.. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי...

בתיאור חטא המרגלים בפרשתנו יש מספר הבדלים לעומת הסיפור המקראי בחומש במדבר. אחד מהם הוא תיאור הבכי של בני ישראל בעקבות החטא. בחומש במדבר מתוארת בכיה אחת ולאחריה ניסיון העפלה (במדבר יד א, מ): 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ'. אולם בחומש דברים מתוארת בכיה נוספת, לאחר כישלון ניסיון ההעפלה (דברים א כז,מד-מה): 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.. וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם.. וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם'. אם כן, חטא המרגלים גרם לשתי בכיות - אחת לאחר שמיעת גנותה של הארץ ואחת לאחר הכישלון לעלות אליה. שמא שתי בכיות אלו מכוונות לשני בתי המקדש שנחרבו בשל אותה ...

בתיאור חטא המרגלים בפרשה, מתגלה פרט שלא היה מוכר עד כה - "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הדברים מבהילים, מה הביא את ישראל להרגיש שהקב"ה שונא אותם אחרי שנים של מופתים? רש"י מבאר שתחושה זו הייתה למעשה מנגנון הגנה פסיכולוגי - "הוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו". ישראל הם ששונאים את ה' ואת ארצו אבל על מנת להצדיק את השנאה הם מאשימים אותו ומשליכים עליו את המקור לתחושות הקשות. השנאה הזו הובילה ללילה שלם של בכי, נרגנות ונהי מתמשך - "בכיה של חינם". בכך ביקש המדרש לבטא שוב את הרעיון של תגובה רגשית מנומקת ועשירה שלמעשה היא אינה שווה דבר, חינם אין כסף. כל ביסוסה הוא תחושתו האישית של הבכיין, התגובה ההיסטרית אינה אלא שיקוף של הלך נפש פסול. המילים הללו מזכירות לנו את הביטוי "שנאת חינם". כנראה, שגם כאן מדובר באותה תופעה פסיכולוגית פסולה. השנאה המנומקת והבנויה לתלפיות מחוסרת הצדקה ואינה אלא כיסוי לשנאה קדומה וקמאית, שתמיד הייתה שם.

באחד מקבצי המדרשים (ילקוט ראובני, מסעי) מצאנו דרשה על המילה הראשונה בפרשה: "אלה מסעי בני ישראל" – בשביל שחטאו ב"אלה אלוקיך ישראל" – לכן "יסעו בני ישראל". דרשה זו מצריכה עיון, מהו הקשר בין חטא העגל ובין מסעות בני ישראל מלבד מילת הפתיחה השגרתית: 'אלה'. בחטא העגל, בני ישראל רצו לקדש דבר חומרי ולהשרות את האלוקות באופן מוחש. אבל הם עשו זאת מדעתם האישית ובכך חטאו בעבודה זרה חמורה. התיקון לחטא זה יכול לבוא רק כאשר קידוש החומר יהיה בציווי אלוקי. הפסוקים מקפידים להדגיש שמסעות בני ישראל היו על פי ה' שהרי זמני המסעות ויעדיהם היו לפי עמוד הענן. בכל מקום אליו הגיע העם, הוקם המשכן וסודרו המחנות כך שהוא הפך למקום קדוש להשראת שכינה. במסעות וחניות אלו, למדו ישראל כיצד לקדש את המקום שבו הם נמצאים, על פי ה' ולא על פי דעתם האנושית. במקום להצביע בידיהם על מעשה ידי אדם, הם הולכים ברגליהם במסלול אלוקי.

הליכתו של משה באחרית ימיו מתוארת בתורה בלשון כללית, התורה לא מפרטת את נקודת המוצא של ההליכה הזו ואת היעד שלה. דבר זה עורר את המפרשים כולם, ראשונים ואחרונים לבאר את פירושה של הליכה זו. אולם, אם נבקש לבחון את ההליכה הזו לאור הליכות נוספות של משה, נוכל למצוא בה משמעות מיוחדת. בארבע מקומות אנו פוגשים את הליכתו של משה, ארבע הליכות המשלימות אחת את השניה ומתארות תהליך שלם של מנהיגות. ההליכה הראשונה של משה היא ליתרו חותנו לפני קבלת המנהיגות להוציא את ישראל ממצרים. אחר מעמד הסנה מתאר הכתוב (שמות ד יח) - 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם' . במדרש (תנחומא שמות יח) מלמדים רבותינו שאין כאן פרידת נימוסין בעלמא אלא התמודדות עם מחסום קריטי. משה נשבע ליתרו שלא יצא מארצו ללא רשותו ולכן הליכתו כעת היא למעשה קבלת רשות להתרת הנדר שרק היא תאפשר את קבלת המנהיגות. כהליכתו הראשונה, גם הליכתו האחרונה של משה מבקשת להתיר נדר ולשחרר אותו ממחוי...

המלכת המלך בישראל מתוארת בתורה (דברים יז יד-טו) במילים: 'כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ.. וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ..' . לשון התורה מטיל ערפל בשאלה מה יחס התורה להמלכת מלך בישראל. ואכן אנו מוצאים מגוון דעות בחכמינו האם יש חובה להמליך מלך. בדברי התנאים (מדרש תנאים שם) החובה ברורה:   'שום תשים עליך מלך מצות עשה וזו היא שאמרנו חובה ולא רשות ' וכפי שנתבאר בדברי רבי יוסף בכור שור - 'זו מצות עשה , כי ודאי צריך שיהא מלך, שלא יעשה כל אחד הישר בעיניו' . לעומתם בראשונים קיימות דעות מסויגות יותר כמו בדברי ר' אברהם אבן עזרא המבאר שהמלכה היא רק רשות ודברי רס"ג הרואה במילות הפסוק היתר בעלמא. אחד מן הפרשנים הבולטים בגישה המבקשת לראות בפרשיה זו תיאור מציאות אפשרית ולא מצווה מוכרחת הוא מי שהסתופף רבות בחצרות המלוכה - דון יצחק אברבנאל. לטענתו (שם, וראה עוד אברבנאל שמואל א ח) ' אין בזה מצוה כלל כי לא צוה השם יתברך שיאמרו זה וישאלו מלך, אבל הנה הוא הג...

לאחר שמשה רבינו מגלה לעם ישראל 'מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ' [דברים י יב] בכמה וכמה ציווים, הוא מוסיף עוד ציווי כפול - 'וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד' [דברים י טז]. הקשיית העורף בדרך כלל מתפרשת כתכונה של עקשנות וסירוב לשמוע דברי תוכחה. אולם עדיין יש לבאר מה פשרה של עקשנות זו ומדוע היא מסומלת דווקא בעורף הקשה. לשם כך, נבקש לעיין בתורה מליקוטי מוהר"ן [קמא כא] המבדילה בין שני סוגי 'שכל' - פנים ואחור: 'כי יש שכל שאדם משיג אותו ע"י הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא ע"י שפע אלקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים: והתלהבות הלב, נולד מחמת תנועת השכל. כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירת תנועות השכל, כן מוליד חום בלב. נמצא ע"י שפע אלקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה..'. 'פנים' הוא פגישה פנים אל פנים עם האמת, שפע חכמה המגיע באופן ישיר לאדם. לעומת זאת, 'אחור' הוא ראיית השכל כפי שרואים אדם מאחורי גבו. כאן, אינך יודע ...

בתיאור המקום שבו אמר משה את דבריו, כפי שמתואר בתחילת החומש, אנו מוצאים מקומות מסתוריים (דברים א א) - 'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב' . על כן הביא רש"י (שם) את דברי המדרש שרואה במילים אלו תיאור זמן ולא תיאור מקום - '..חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,.., ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים ' . אולם דברים אלו מצריכים ביאור, שהרי אם החטאים היו בבחינת 'פארן' ו'תופל' - מדוע התיאור הוא 'בין פארן ובין תופל' ולא בפשטות - 'בפארן ובתפל'. נבקש להאיר את הדברים לאור פירושו של בעל 'כלי יקר', הרואה במילים אלו תיאור של תהליך מופלא. במהלך דבריו על הפסוק הוא מציין שחטא פארן הוא מעשה המרגלים וחטא תופל הוא חטא העגל. המילה תפל אינה מתפרשת על המן, שלא מצאנו שימוש בה בהקשר למן. לעומת זאת, המילה 'תפל' מתפרשת במקומות רבים ביחס לעבודה זרה שהיא תורף עניינו של חטא העגל. נמצא אם כן, שהמילים ...

בנאום הפרידה האדיר שלו, משה מתאר את מעשי המדבר ומאורעות הנדודים והוא עושה זאת באופן מיוחד ולעיתים אף מפתיע. אחד מן המקומות הללו הוא תיאור תחושת משה בעקבות חטא המרגלים. כאן חושף משה - " גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה, בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר:  גַּם-אַתָּה, לֹא-תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל." [דברים א לז-לח]. התיאור הזה אמנם מרגש מאוד, אולם פרטיו ההיסטוריים אינם תואמים את סיפור המקרה. לפי ספר במדבר, הקב"ה כעס על משה בחטא מי מריבה, ארבעים שנה לאחר חטא המרגלים. יהושע אמנם זכה להבטחה להיכנס לארץ לאחר חטא שאר המרגלים, אבל המינוי שלו למנהיג היורש את משה נעשה לקראת הכניסה לארץ בעקבות פניית משה ולא מיד לאחר חטא המרגלים. הסבר מיוחד לדבר אנו מוצאים בדברי האור חיים [דברים א לז, במדבר כ ח], המחדש יסוד היצוק בדברי חז"ל - "שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו". כיון שכך, בשעה שבכו ישראל בכיה לשעה על דברי המרגלים והקב"ה העניש או...

                                          הלא ידוע לכל, שזמן הגאולה בא ואומה יקרה למולדתה היא שבה נתחדשו שוב מצוות התלויות בה כשמיטה וערלה, רבעי וגם טבלה המהדרים פותלים ציצית בתכלת אחרים עולים למקום אש שלהבת והכול שמחים על שאין בנו שולטת ידם של האומות ושפחה המולכת לכן באתי במגילת ספר לעורר ישנים המפטירים כאשתקד ולא משנים אורחות חייהם ומנהגיהם המשונים מבלי לחדש ימינו כקדמוניות השנים להחיות מת מצווה שהכול לו קרובים את אשר אנו מהתורה כבר מוזהרים למנות לנו שוטרים בכל עיר ופרברים אשר ידם תקיפה ובשוט הם מייסרים וכיון שפעמי משיח נשמעים בכל רחוב וכבר הנביא אומר שביראת ה' הריחו הרי שלא על רק המעשה יהיה לאדם חוב כי אם גם על מחשבתו, אשר איננה טוב אכן, רבותיי מלומדי מלחמת תורה אני באמת קורא לייסודה של משטרה 'משטרת מחשבות' יהיה אז תוארה ולכל בעיה ימצא פתרון קל במהרה אם יחושו השוטרים כי ישנו חשד מדין מעוות או סברה של מחמד שריח חדשנו...

"תהילה לדוד" - פתיחה ספר תהלים יוצא דופן מכל ספרי התנ"ך. הוא ספר אישי, כתוב בלשון 'מדבר' ומתאר אירועים פרטיים וחוויות אישיות. מצד שני, הוא הספר הפומבי מבין כולם. פסוקיו נכנסו לתפילה ולשירה, כבר בזמן בית המקדש. מזמוריו נאמרו על ידי רבים כל כך - בהליכה לתאי הגזים, בהמתנה בחדרי ניתוח ובלחימה בשדה הקרב. מי שגרם לכך הוא דוד המלך בעצמו. הוא לא רק התפלל אלא גם התפלל על התפילות. דוד המלך ביקש שכל מזמור אישי שלו יהיה מקור משען וסיוע לכל אדם שירגיש בצרה או בשמחה. דוד המלך הוא ליבם של ישראל, הוא ביטל את עצמו ונכלל בכנסת ישראל לדורי דורות. האיש דוד הפך את עצמו לתפילה "ואני תפילה" לדורי דורות ולכן הוא חי וקיים! על תפילתו זו נשמע בשירו של ישראל ורדיגר למילים: "דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו. על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל גזירות קשות". https://youtu.be/_4giu5viPmw == התחלה מוזרה (מזמור סט) המלכת דוד נראית במקרא כאירוע קסום, הבן הקטן עולה ל...