הרהורים ותורה

ספר ויקרא פותח בקריאה שכל אדם מישראל שואף לשמוע  - קריאתו של האל בכבודו ובעצמו. משה זכה להזמנה אישית, לעיני כל ישראל, לבוא אל הקודש פנימה ולשמוע את קול האלוקים. פניה אינטימית של ה' אל נביאו שכולה חיבה וקירוב דעת - 'הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין' (רש"י ויקרא א א) . כיצד זוכים למעלה כזו, לקריאה אישית ומיוחדת שכזו?. התשובה טמונה במילה הקריאה בעצמה - ויקר א , הנכתבת בא' זעירא. כתיבה המלמדת על הענווה של משה ותחושתו האישית המסרבת להאמין שהוא ראוי לקריאה זו - 'שמשה.. לא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה.. כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה וכתבה קטנה' (בעל הטורים ויקרא א א) . אדם הרואה בעצמו כבלתי ראוי, יכול לזכות לקרבתו של הקב"ה. הזכות הזו לא ניתנת לו כשכר או כמתנת שמיים, זו תוצאה טבעית. רק אדם שמבטל את עצמו לגמרי נותן מקום לאלוקים להתגלות בעולמו. מי שאינו תופס מעצמו, משאיר לאחר את האפשרות להיכנס לתוכו. משה לא מתהד...

פרשיות השבת והמשכן משולבות זו בזו החל ממתן תורה ועד לסוף פסוקי חומש שמות. פרשנים רבים מצביעים על הפרשיות השונות, על המשותף ביניהם ועל השונה שבהם. מובן הוא, שחטא העגל המצוי בלב פרשיות המשכן מהוה קו פרשת מים בתיאור המשכן, מצוותיו וענייניו, שלכאורה חוזרים על עצמם אבל בדרך אחרת. הבדל אחד בין פרשת השבת המופיעה לפני חטא העגל ולאחריו הוא איסור ההבערה שמופיע לראשונה - "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה ג). התורה לא מסתפקת באמירה הכללית של עשרת הדיברות - "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ י) ומבקשת לפרט מלאכה אחת האסורה לעשיה. רבותינו נדרשו לאיסור יוצא דופן זה, יש שראו בו איסור קלוש שעונשו פחות משאר מלאכות שבת ויש שאדרבה ראו בו אבטיפוס לכל מלאכות שבת. כך בגמרא נחלקו התנאים - "הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת." (בבלי שבת ע א). יהיה אשר יהיה, הבערה נתפשת כמלאכה יוצאת דופן, היא טבעית ומתרחשת מעצמה ללא צורך ביד אדם (גור אריה), היא נתפשת בדבר משחית ומקלקל (ספורנו) ובכלל, נראית רק כהכנה לעשייה שתבוא בע...

התלמוד (תלמוד בבלי שבת י ב) מביא על הפסוק מפרשתנו העוסק בעניין השבת - "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא יג) מחלוקת מעניינת - ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו - צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם... איני? והאמר רב חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחבירו - אין צריך להודיעו, שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו! לא קשיא, הא - במילתא דעבידא לאגלויי, הא - במילתא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת דעבידא לגלויי! - מתן שכרה לא עביד לגלויי. דברי הגמרא זוקקים דיון, ראשית מה המתנה שיש בשבת ובמה היא שונה משאר המצוות שלא נחשבו כמתנה וה' לא ראה חובה לעצמו להודיע על נתינתם לישראל. שנית, מה משמעות הענין שהשבת היא מבית גנזיו של הקב"ה וגם מתן שכ...

במהלך קריאת פרשיות המשכן קשה להתעלם מהיופי והפאר של המשכן ושל הכוהנים. היופי הזה שבה גם את ליבו של אחשוורוש שבחר ללבוש את בגדי הכהן הגדול בשעת המשתה המלכותי. מה הייתה מטרת ההדר החיצוני הזה, שנתפס כמיותר במקום שכולו בנין הרוח ותיקון הנפש. שמא נוכל להעזר בפירושו של הרב קוק (עין איה ברכות ז מד) על משמעותו הפנימית של היופי. לדבריו, היופי מפתח יכולת באדם לראות את הטוב הקיים והצפוי, לשמוח בעצם קיומו ולשאוף למיצוי יכולותיו. ההדר במעשי הבריאה ובעשיה האנושית מפתח באדם יכולת להתרומם מקשיי החיים ובעיותיהם אל רצונות נעלים. אבל את היופי הזה צריך האדם למצוא בכל מעשה, בכל מראה ובכל חוויה. אם הוא שואף אליו רק ברגעי שיא או בהזדמנויות נדירות, הוא הופך ליופי מבלבל ומתעתע. "מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני". לכן, הכוהנים חייבים ללבוש את בגדיהם בכל משך העבודה, בכך הם מרגילים את עצמם להתבונן בכל רגע ביופי הנדיר. לעומתם, אחשוורוש רואה הזדמנות ליופי רק בדברים נדירים ובאירועים יוצאי דופן. כיון שכך, הוא מאבד את עשתונותיו למול היופ...

את האיסור לשקר התורה מצווה בלשון ייחודית - "מדבר שקר תרחק" . מפורסם הפירוש שמדגיש את חומרתו של השקר עד כדי שיש להתרחק ממנו. כפי שמצינו בלשונו של ספר משלי [ד כד] - "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ" . אולם אם נתבונן בלשון הפסוק, נבחין שהתורה למעשה לא מצווה לומר אמת. גם רוב מוני המצוות [רמב"ם, רמב"ן, חינוך; בניגוד לסמ"ג (עשה קז) והסמ"ק (סי' רכו)] לא ספרו מצווה כזו, עד כדי שהרשב"ץ [זוהר הרקיע קנט] תמה - ''האיך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת?'' . אולי אפשר להציע, שהתורה אכן לא מצוה לומר אמת, כי האמת היא כמעט בלתי מושגית. אי אפשר לצוות על אמירתה הישירה או עשייתה המדויקת. "אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת. וכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו" . [שמונה קבצים, קובץ א תקל]. בכל אמת מעורב קצת שקר, בכל מעשה - נגיעה אישית, בכל ידיעה - קושי או הבנה חלקית. "כי עיקר האמת הוא לידע שאי אפשר להשיג עצם האמת , כי עצם האמ...

בפרשתנו מתוארת צעקתם של החלשים ושמיעתה באזני ה' בשתי פרשיות הסמוכות ודומות זו לזו: (כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן: (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ : (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים: פ (כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: (כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: (כו) כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי : שמות כב בעיון ראשון בפרשיה הראשונה נראה, כי פרשה של שכר ועונש אנו רואים כאן. מידה כנגד מידה באופן הבולט ביותר - המענה יתום יגרום לבניו שיהיו יתומים. אם כן קשה, מדוע מציינת התורה את זעקתו - הכפולה ומכופלת - של המעונה ומה פשרה ...

לאחר הניסים הגדולים שליוו את יציאת מצרים, החל מהמטה ההופך לנחש בארמונו של פרעה וכלה בים הנקרע לשניים ושב לאיתנו, מתרחש הנס הכביר ביותר - נס מתן תורה. מעמד הר סיני לווה בקולות וברקים שעוצמתם לא ניתנת לתיאור אל מול שתיקה רועמת של כל הבריאה באופן על טבעי, קול השופר שהגביר יותר ויותר את קולו, כל בעל מום התרפא באופן ניסי, ההר נתלש ממקומו ונכפה על בני ישראל כגיגית, האש ירדה מן השמיים ולחכה את כל סביבות ההר ומילאו עשן, "ויחרד כל ההר מאוד". אכן לא לשווא אמרו בגמרא "מאי הר סיני? שנעשו בו ניסים לישראל" (שבת פט:). בעיצומם של כל הניסים הללו אנו נתקלים באירוע מוזר. "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר ויעל משה" (שמות י"ט כ'), אנו כבר מצפים לנבואה מרשימה ומלאת הוד והדר, ההקדמה למתן תורה עומדת להאמר וכולנו כורים אוזן על מנת לשמוע, המתח הולך וגובר. "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות . . וגם הכהנים . .יתקדשו" (שמות י"ט כ"א- כ"ב) ומשה מקשה וה' עונה "לך רד והעד בהם שנית - אל...

מקובל לומר שעשרת הדיברות מחולקות באופן טבעי בין מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. החלק הראשון - מצוות האמונה, איסור עבודה זרה וחילול השם מחד וביטויה במצות השבת, למול החלק השני - איסורי הפגיעה בחיי החבר, בממונו ובכל הקשור אליו. בחלוקה זו מתבלטת מצוות כיבוד אב ואם שחותמת את החמישייה הראשונה הנוגעת למצוות בין האדם לאלוקיו אולם נראית כשייכת יותר לחלק שבין האדם לחברו. מדוע מצוה הנוגעת ליחסים בין אדם ובין אנשים אחרים נאמרת בחלק הנוגע ליחסים שבין האדם למקום? כשמעיינים במצות כיבוד הורים מגלים, שהיא חורגת מהסדרת היחסים בין האדם לאביו ואמו. מצוה זו מתקיימת גם כשההורים הלכו לבית עולמם והבן נמנע מלקרוא בשמם הפרטי ומקפיד לומר על זיכרונם שיהיה לברכה, ובלשון הגמרא [בבלי קידושין לא ב] - "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". מה העניין בנתינת כבוד לאנשים שכבר לא מרגישים בו ולא נהנים ממנו? לא זו בלבד, אלא שמצות כיבוד הורים נחשבת כמצווה קשה ביותר לביצוע. הגמרא [ירושלמי קידושין א ז, פאה א א] אומרת על רבי טרפון שנתן לאמו ללכת על כפות רגליו כאשר סנדלה נקרע בשבת - "אפילו הוא עושה כן אלף אלפים...

עשרת המכות זכו למספר חלוקות ומיונים, אולם עיון קל בפרשיות השבוע מגלה חלוקה נוספת המחלקת בין שבע המכות המופיעות בפרשת וארא ובין שלוש המכות האחרונות המופיעות בפרשת בא. חלוקה של עשר יחידות לשבע ושלוש היא חלוקה מוכרת ממקורות אחרים שעיקרן חלוקה בין השקפה תיאורטית ובין יישום מעשי. כך למשל את עשר הספירות המתארות את השתלשלות ההשפעה האלוקית והאנושית מחלקים לשלוש ספירות השכל [חכמה, בינה, דעת] ושבע ספירות המידות [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] . אם נבקש לאמץ את החלוקה הזו לענייננו הרי ששבע מכות פרשת וארא עסקו בתיקון ההתנהלות המעשית של המידות ואילו שלוש פרשת בא עסקו בתיקון השכל וההשקפה. אם נבקש לאפיין את שלוש המכות שבפרשת בא, נמצא שבשלושתן מופיע באופן בולט מוטיב החושך. על הארבה מספרת התורה [שמות י טו] "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ". במכת חושך הוכתה מצרים בסוגים חמורים של חושך [שמות י כא-כג] - "וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:.. וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים:.. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְל...

כאשר הקב"ה מנחה את משה כיצד להיערך למכת הבכורות הוא מצווה לצבוע את דלתות הבית בדם, תחילה את המזוזות הצדדיות ולאחר מכן את המשקוף העליון [שמות יב ז]: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" . לעומת זאת, כאשר משה ואהרן מצווים את העם הם משנים את סדר ההוראות [שמות יב כב]: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" . מדוע אם כן, משה ואהרן משנים את הסדר שהקב"ה ציווה ומצווים תחילה על המשקוף ולאחר מכן על המזוזות. יתרה מכן, כאשר הם מתארים את התנהלות הקב"ה בעצמו היא בוחרים בסדר שהם חידשו דווקא ולא בסדר הציווי המקורי [שמות יב כג]: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל  הַפֶּתַח" . כשחז"ל מבחינים בשינוי הסדר הם למדים למעשה, שהסדר אינו הכרחי ואין בעיה לשנות אותו ממה שנאמר בצי...

בעולם הסוד, כמו בשאר חלקי התורה, גלות מצרים והיציאה ממנה תופשת מקום נרחב. לפי תורת הקבלה, מטרת הגלות הייתה איסוף של ניצוצות קדושה שהתפזרו במקומות הנדחים והנמוכים ביותר והעלאתם למקומם המקורי. במצרים היה פוטנציאל של קדושה, שרק לעם ישראל בשהותם במציאות מלאת הטומאה, יש יכולת לנצל, למצוא ולמצות. הגלות אם כן, אינה רק בית כלא אלא מקום שבו קיימות אופציות שניתן לנצל בזמן הגאולה. אחד הביטויים לעניין זה הוא הבקשה של ה' מעם ישראל לשאול את כלי מצרים ולצאת ברכוש גדול. בהתאם להבטחה האלוקית הקדומה, העם מתבקש לקחת כלים משכניו המצרים ואכן מרוקן את מצרים מכליה ואינו מותיר בה דבר. במדרש, נחלקו הדעות כיצד לתאר את מצרים לאחר השאלת הכלים - יש המדמים אותה למצולה עמוקה שלא מצויים בה דגים ויש המדמים אותה למצודה וכלוב ללא גרגירי דגן המפתים את העופות להיכנס אליו. מחלוקת זו, היא למעשה תיאור של שתי תפישות עולם ביחס אל החול, התרבות והמציאות הגשמית. יש הרואים בעולם החול כמקור לידע פרגמטי בלבד, כזה המשרת את האדם במעשיו הפשוטים ותו לא. האדם המצוי בעולם התורה צריך להזדקק לעולם החול רק על מנת להתנהל באופן פ...

כשהתורה מציינת את מיקום הדם על פתחי הבתים היא כותבת (שמות יב ז) - "ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף". על כך דורשים חז"ל במכילתא - "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף - מבפנים אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?! תלמוד לומר: והיה הדם לכם לאות  - לכם לאות ולא לאחרים" . למעשה, רואים מדברים אלו שלפי הבנה זו הדם היה אות ששימש רק את בני ישראל ולא נועד לסימון עבור המשחית או להתרסה למול מצרים. לפי הבנה זו אפשר להבין דרשה אחרת של חז"ל על הפסוק (שמות יב יג) - "והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם" , עליו דרשו במכילתא והביא רש"י - "לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים" . האות החיצוני הוא רק ביטוי ל"הפרש דעות ואמונות" פנימי ומהותי שהיו בין ישראל למצרים, כפי שביאר ר' יצחק ערמאה (עקידת יצחק שמות, נו א): "חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כחוקות השני אל בית רחב אלא..אמר שיהיה ' לכם הדם הזה לאות ברית'.. כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם". ישראל לומדים שלא די להם בשחיטה אלא ב...