הרהורים ותורה

בסוף הפרשה, לאחר דיני עבדים, כותבת התורה (ויקרא כו א-ב) שתי מצוות מסוימות: "לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י הֽ':". הבחירה של התורה לחזור ולצוות על עבודה זרה ועל השבת פעם נוספת, אחרי פעמים רבות כל כך שאיסורים אלו נאמרו בתורה - זוקקת עיון. בעלי המדרש (ספרא בהר) מסבירים, שהדבר נעשה משום שהתורה רצתה להסמיך את האיסורים הללו לדיני העבדים העבריים הנמכרים אל הגויים: "כנגד זה הנמכר לעו"ג הכתוב מדבר, שלא יאמר: הואיל ורבי עובד ע"ג אף אני אעבוד ע"ג, הואיל ורבי מגלה עריות אף אני אגלה עריות, הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל שבתות, הואיל ורבי שופך דמים אף אני אשפוך דמים, תלמוד לומר לא תעשו לכם אלילים" . היהודי שנמכר לעבודה אצל הגוי עלול לחקות את מעבידו, לטעון שהואיל ורבו מרשה לעצמו לעשות את אחת משלוש העברות החמורות ביותר, הרי שגם הוא...

כשהתורה פותחת את פרשיית המועדות היא כותבת: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". רבים מהפרשנים תמהו מדוע לאחר הכותרת העוסקת במועדים מופיעה דווקא השבת. אולם אולי יש לתמוה על לשון הפסוק העוסק בכלל בששת ימי החול. תמיהה נוספת היא על לשון הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - כאילו המלאכה נעשית מעצמה ומתבצעת מאליה. ואולי שתי הקושיות מתורצות זו בזו. מועדי ה' הם ימי החג, שלושת הרגלים, חול המועד וימי הדין והרחמים. אבל יש באפשרותו של האדם להרגיש תחושה של מועד גם בימים אחרים. אם האדם יחיה בתחושה של קרבה לה', של התוועדות משותפת וועידה שבה הוא והבורא נמצאים יחד - הרי שכל יום יהיה עבורו יום מועד. מקרא קודש שהוא בעצמו קרא. תחושה כזו יכולה להיות מורגשת רק כשהאדם יזכור שהקב"ה מנהיג את העולם. שלא רק האדם הוא שעושה את המלאכה אלא העזרה האלוקית היא שמסייעת בעדו. אם בששת ימי החול נרגיש כאילו מלאכתנו נעשית מאליה, הרי שכל יום מימי החול יהיה עבורנ...

בשירת הים אמרו ישראל " זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", הגמרא (שבת קלג ב) ביארה שישראל קיבלו על עצמם לקיים מצוות בצורה נאה. "התנאה לפניו במצות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה..". מדוע בחר עם ישראל להודות על קריעת הים דווקא באמצעות עשיית מצוות בצורה אסטטית ומהודרת? אם נתבונן, הרי שנס קריעת ים סוף היה מיותר. עם ישראל היה יכול להתקדם ללא מעבר בים ואת המצרים אפשר היה להרוג כבר בארץ מצרים. כל תכלית הנס היה להראות לכלל ישראל את אהבת הבורא הנלחם עבור בניו. כך מבשר משה לישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שמות יד יג). וכך גם חותמת התורה את המעמד הגדול: " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שמות יד לא). שמא, מכאן למדו ישראל עד כמה חשוב שהמעשים יראו לעין כל בצורה מהודרת ומרשימה. אנו מסיימים את חג הפסח ונכנסים לשבת קודש, שבשניהם נהגו ישראל לערוך שולחן נאה בבגדים נאים. הכל כדי להראות עד כמה גדולה אהבתנו לבורא שהראה על הים את...

אָכֹל תֹּאכֵל מצות! הרב אלעזר זיסקינד בספרו ההלכתי -קבלי ספר הרקח (סימן רצא) כותב 'האוכל מצה כהלכתה שבעה ימים, כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דכתיב: "מצות יאכל את שבעת הימים", ימים אין כתיב כאן, אלא שבעת הימים - שבעת ימי בראשית' . השבח הגדול הזה למי שאוכל מצה בכל ימי הפסח טומן בחובו עניינים גדולים, שאנו מבקשים לבררם. בעיקר הדיון ההלכתי אנו יודעים, שמהתורה אין חובה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח. חכמים לומדים זאת מכפילות הפסוקים (שמות יב טו-יח) : ' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ .. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת ..' . כך דורשת הגמרא (בבלי פסחים קכ א) - '.. מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות .. יכול אף לילה הראשון רשות.. תלמוד לומר בערב תאכלו מצת - הכתוב קבעו חובה ' . למרות זאת, מצאנו בכמה מרבותינו שהיו מהדרים ומשתדלים לאכול מצה בימי המועד, למרות שאין במעשה זה חובה. הגדיל מכולם רבנו הגר"א שסבר שלמרות שאין חובה לאכול מצה בשבעת הימים - הרי שמי שאוכל מצה קיים בזה מצווה. כך מעיד עליו ...

חודש ניסן מביא בכנפיו רוח של התחדשות, שעוטפת בעיקר את הבתים שלנו. אנו מנקים אותם, מסדרים אותם מחדש, משפצים ומארגנים את תכולתם. הבית שלנו אינו מקום לינה או תחנת יציאה אל החיים עצמם. פעמים רבות החיים שלנו מעוצבים, מוגדרים ומושפעים ממנו באופן עמוק. בפרשת השבוע - 'תזריע', אנו קוראים על צרעת הבית. בתיהם של החוטאים הפכו לנגועים עם כתמי צרעת שהצריכו את הוצאת האדם ונתיצת הקירות. המקום הראשון שמושפע מההתנהגות האמתית של האדם - הטובה והרעה - הוא ביתו. עד כדי כך, אומרים חכמינו שמי שמעיד על מעשיו של האדם הם קורות ביתו. כיצד אנו מתנהגים 'בנעלי בית'? קורות ביתנו יעידו..

בפרשת השבוע - פרשת 'שמיני', מופיעה אחת הטרגדיות הגדולות במקרא, אם לא הגדולה שבהן. שני בני אהרן נכנסים בפזיזות למקום קדוש ואש בידיהם, כעונש על כך הם נהרגים על ידי אש שיוצאת ואוכלת אותם. במהלך הדורות, ניסו חכמינו להבין במה חטאו בני אהרן ונתנו שלל הסברים ונימוקים. אחד הנימוקים המרתקים הוא, שבני אהרן חטאו בכך שלא נשאו נשים. כנראה שחז"ל הבינו שדמותם של בני אהרן מתאפיינת בפזיזות, יהירות וסוליסטיות, תכונות שלא אמורות להימצא באדם נשוי. הנישואין מלמדים את האדם לכבד את המקום של השני, לוותר לפעמים על האש שלו ולהאט את מהירות התגובה. השאלה - האם אנו השכלנו ללמוד זאת?.

פרשת השבוע היא פרשת "פקודי", הפרשה האחרונה בחומש השני - חומש שמות. הפרשה מסכמת את התרומות שניתנו לבניית המשכן שבנו בני ישראל במדבר ומתארת את הפעולות שנעשו לבנייתו. למען האמת, הדברים כבר נאמרו בפרשיות הקודמות, התורה פשוט חוזרת על הביצוע של התוכניות שתוארו קודם לכן. אנו יודעים שהתורה מבקשת לתת בנו מסר ולכן לומדים רבים תוהים מדוע התורה חוזרת על יישום הדברים בצורה מונוטונית. נדמה, שהתשובה טמונה בניסיונות חיינו, שמלאים תוכניות שלא יצאו אל הפועל, מעשים שלא יצאו בדיוק כפי שחלמנו עליהם. בבניית המשכן, חשוב לתורה לומר שהדברים התממשו בדיוק כפי הציווי לעם. מתי בפעם האחרונה מימשנו את שאיפתנו במדויק?..

א. במיתתם יותר מבחייהם במהלך המגילה אנו פוגשים את המאבק שבין המן ובין מרדכי. שני גיבורים שהמאבק ביניהם מניע את כל יחסי הכוחות בין המלך והמלכה בארמון ובממלכה כולה. במבט ראשוני נראה, כי המן פועל כמעט באופן יחידי. אמנם בתחילה אשתו ואוהביו מייעצים לו לתלות את מרדכי על עץ אבל במהלך העניינים הם דווקא מתייאשים וצופים להמן נפילה. מכל מקום, משפחתו הקרובה של המן - בניו ובנותיו - כמעט ואינם נזכרים. למרות זאת, כשמעיינים בסופה של המגילה, רואים שבני המן זוכים ליחס מיוחד כל כך. המגילה טורחת לספר כי בניו של המן נתלו כולם על העץ, כולל ציטוט שמותיהם באריכות גדולה ובפירוט בולט. גם מבחינה הלכתית, שמות הבנים כתובים במגילה בצורה בולטת כמו שירה (שו"ע תרצא ג) . קריאת שמות בני המן הינה אירוע מיוחד במהלך הקריאה, שבו כולם נקראים בנשימה אחת ללא הפסקה (שו"ע תרצ טו) . מה פשר השינוי במהלך פרקי העלילה, בין האנונימיות המוחלת של עשרת הבנים ובין התיאור הרחב שלהם במותם. אם נעיין בסדרי הזמנים, נגלה שתלייתם של הבנים התרחשה כמעט שנה לאחר תלייתו של אביהם. המדרש (בבלי מגילה טז ב) מגלה ש...

פרשני המקרא נחלקו בשאלה האם הצרעת היא מחלת עור רגילה או נגע רוחני התלוי במצבו של האדם. אחת הראיות לכך, שהצרעת היא עניין רוחני ולא טבעי היא תיאור תהליך רפואתו של המצורע. תהליך זה מתואר בפרשתנו שמציירת באריכות תהליך פלאי הכולל מעשים רוחניים מלאי מסתורין. לא זו בלבד, שהתהליך הוא מופלא הרי שיש בו מעשים שאמורים להחמיר את הצרעת ולא להסיר אותה. כך למשל ביאר ה'אור החיים' (ויקרא יד ב) בפרוטרוט, שהרי הצרעת הטבעית נובעת 'מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו' . תהליך פיזי שכזה מתרחש בדרך כלל כאשר האדם נמצא במצב נפשי ירוד. 'ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו' . למרבה הפלא, למרות שהבדידות גורמת לעצב ומרה שחורה המזהמת את הגוף, הרי שרפואת המצורע מתרחשת דווקא כשהוא בודד ובגדיו מלוכלכים. 'ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו.....

אחרי חודשים של הכנות, ושבעת ימי המילואים הגיע תורו של אהרן להתחיל בעבודת הקודש. לשם כך פונה משה אל אהרן ומזמין אותו לעשות את עבודתו (ויקרא ט ז) - 'וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־קָרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה הֽ'' . משה לא מסתפק בהזמנה לעשיית הקרבנות אלא מזמין את אהרן להתקרב למזבח. מה משמעות הבקשה - 'קרב אל המזבח', ממנה משתמע שאהרן היה מרוחק מהמזבח. בדברי המדרש (ספרא שמיני א) אנו מגלים כי מילים אלו טומנות בחובן דו שיח עמוק וכאוב בין משה ובן אחיו הכהן. הבקשה של משה מאהרן להתקרב אל המזבח אינה הזמנה של כבוד אלא ניסיון לסייע לו להתגבר על טראומה לא פשוטה. 'היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. ואמר לו משה: 'אחי לא ממה שאתה מתיירא ממנו, 'הגיס דעתך וקרב אליו!', לכך נאמר 'קרב אל המזבח!'' . כשאהרן מוזמן להקריב את קורבנו הראשון בחנוכת המזבח, הוא מתקשה לעשות זאת, הוא מזכיר ל...

מילים רבות נאמרו על שתיקה אחת המצויה בפרשתנו - 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' (ויקרא י ג) . שתיקתו של אהרן הרואה את בניו הנשרפים ביום חגם. מי שנבחר על מנת לשמש לפה בשביל משה, נצטווה לברך את ישראל ורדף שלום במילותיו המפייסות, מתבלט דווקא בשל יכולתו לשתוק. אהרן הצליח בשתיקה רועמת אחת לשאול ולענות, להרהר ולהשיב כאשר משה עדיין מנסה לבחור את מילותיו. אבל שתיקתו של אהרן אינה השתיקה היחידה במהלך חייו. במקום נוסף אנו לא שומעים את אהרן מדבר, למרות שהדבר כמעט מתבקש מאליו. במחלוקת קרח ועדתו המבקשת לערער את מעמדו של אהרן, משה נופל על פניו ומפציר בעדת קורח אבל אהרן שותק ולא משיב דבר. אהרן בוחר שלא לענות למלעיזים עליו גם במקום שבו שתיקתו תתפרש כהודאה בנכונות טענותיו. 'כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו , ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו' (רמב"ן במדבר טז ד) . שתי שתיקות אלו המתבלטות בחיים שלמים של 'שפתי כהן ישמרו דעת' (מלאכי ב ז) , נובעות ממקום אחד. היכולת לקבל את הדין האלוקי בשתיקה משלימה, היא למעשה פיתוח של היכולת לקבל עלבון אנושי בשפתיים חשוקות...

  לאחר תיאור הכנת בגדי הכהנים בחומש שמות מתארת התורה (שמות כט ה-ט) את אופן הלבשתם. על פי התיאור של התורה יש להלביש את כל בגדי הכהונה לאהרן הכהן הגדול ולאחר מכן לבניו. לאחר מכן, משה חוגר את כולם באבנט יחד - 'וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו' (שמות כט ח) . עם זאת, כשמעיינים בביצוע של הדברים על ידי משה בפרשתנו (ויקרא ח ז-יג) הרי שהדברים נעשו באופן אחר. לאחר שהלביש את אהרן בכתונת הוא חגר אותו באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט' - לאחריו המשיך להלביש אותו בשאר בגדי הכהן הגדול. רק לאחר שסיים את הלבשת אהרן, הקריב משה את בניו, הלבישם וסיים בחגירתם באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט' . ההבדל בין הציווי בחומש שמות ובין הביצוע בחומש ויקרא הביא למחלוקת תנאים על אופן ההלבשה. 'כיצד הלבישן למיסבר קראי? פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת. אמר אביי:... כי פליגי - באבנט , מאן דאמר אהרן ואחר כך בניו - דכתיב 'ויחגור אותו באבנט', והדר כתיב 'ויחגר אתם אבנט'. ומאן דאמר אהרן ו...

התגובה הראשונית למקרא הפסוקים של חטא העגל הוא תמיהה. תמיהה מה ראו ישראל לבחור לעשות את העבירה החמורה ביותר במעמד שכולו קבלת עול תורה ומצוות. כיצד התחולל מהפך כל כך קיצוני בין מעמד של יראה ורוממות למחול פגאני של עובדי אלילים מן הסוג הנחות ביותר. התמיהה הזו עוררה את פרשני המקרא והוגי הדעות לבאר את חטא העגל באופנים שונים. ביאורים המצמצמים את חומרתו של החטא או מנמקים את המניעים שהובילו אליו. נבקש בדברים הללו להציע ביאור נוסף, המיוסד על פרשנותו המופלאה של רמב"ן. רמב"ן (שמות לב א-ב) מבאר את ה'בחירה' דווקא בדמות פסל של עגל העשוי כולו מזהב - 'אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם', ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול,.., ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,.., ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה,.., ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב 'ופני שור מהשמאל', ומכעיסין אותי בו!...

כאשר הקב"ה מודיע למשה שהעם עשה עגל ולכן עליו לחזור אליהם הוא נוקט בלשון: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז). לשונו של הקב"ה תמוהה היא, וכי העם שייך למשה? וכי הוא זה שהעלה אותם ממצרים?. יתכן, שלשונו של הקב"ה נוסחה באופן שרימז על הסיבה לחטא העגל ושורשו. עם ישראל חשב שכל הפעולות והנסים שנעשו אתו היו רק בזכות משה ולא הבינו שהוא נשלח מאת ה'.  "והם לא ראו במשה את עושה רצונו של ה' אלא הם ראו במשה דמות אשר התעלה מעל לטבע האדם הרגיל ורכש תכונה אלוהית" (רש"ר הירש שמות לב א). משום כך, כאשר משה נעלם - העם בהתמוטטות מוחלטת שמביאה אותו למצוא תחליף גשמי כמנהיג. "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב כג). אם כן, רומז הקב"ה למשה - לך רד, כיון שהעם חי בתחושה שהוא עמך שלך ולא העם של האלוקים. לך רד, כי העם היה בטוח שאתה זה שהעלה אותו מארץ מצרים ולא אני. תחושות אלו הם שהובילו את העם לאבדון ולכן הקב"ה מבליט אותן בדבריו עם משה. ...

בתחילת פרשת תצווה מוצאים אנו שמשה מצטווה בשלושה ציווים - לקחת מבני ישראל שמן להדלקת המנורה, להקריב אליו את אהרן ובניו ולהכין את בגדי הקודש, ולבסוף לדבר עם חכמי לב כדי שיכינו בגדי כהונה. השאלות על פסוקים אלו רבות - מדוע משה מצטווה לבקש שמן מבני ישראל, הרי כבר בפרשת תרומה (שמות כח ו) הוזכר שמן למאור בין שאר החומרים שצריכים בני ישראל להביא למשכן?. כמו כן, יש להבין מוזכר תפקיד אהרן ובניו להדליק את המנורה דווקא כאן, הרי הציווי העיקרי מופיע בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח א-ד) ?. ובכלל - מה תוכנה של הקרבה זו, מה מצווה משה לעשות כאשר הוא מקרב את אהרן ובניו? כדי לפשט את כל תמיהותינו יש ללמוד כיצד נבחר אהרן להיות לכהן גדול ובניו להיות לכהנים, שכן אם נזכר בפרשת שמות (שמות ד יד) , הרי ששם נקרא אהרן "אהרן אחיך ה לוי ". דומה שהתשובה נמצאת באותו פסוק שבו נתכנה אהרן "לוי". שם מבשר ה' למשה שהוא ילך ויגאל את ישראל ואל לו לפחד מתגובת אחיו אהרן, שכן ברגע שיראה אותו, "ושמח בלבו". בכך נאמרה אמירה גדולה על אהרן שהיה מוכן לוותר לאחיו הצעיר ממנו על ההנהגה ושמח שמחה אמיתי...

חומש שמות מסתיים בארבע פרשיות העוסקות בבניית המשכן, באופן מפורט ומכופל. אולם מבט כולל על חלוקת התורה לחומשים מעלה את השאלה מדוע הקמת המשכן לא מתוארת בחומש ויקרא העוסק בכהנים ובעבודתם במשכן. תשובה לשאלה זו אנו מוצאים בדברי רמב"ן [הקדמה לחומש שמות] - ' והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו.. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים.. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם .. והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ..' . עיון במדרשים מגלה, כי הקמת המשכן אינה רק השלמת התהליך של הגאולה אלא למעשה הסיבה הראשונית ליציאה מהגלות. כך מתאר המדרש [תנחומא בחוקותי ג] את דברי הקב"ה אל עם ישראל המשועבד - 'אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם שנאמר "ושכנתי בתוך בני ישראל" שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם ..' . ובמדרש אחר [במדבר רבה נשא יב ו] מתוארים הדברים ממש כתנאי ותוצאתו - 'תנאים עשה ...