הרהורים ותורה

במעמד הסנה, הקב"ה בוחר להציג את עצמו בפני משה במילים מאוד מיוחדות: "אָנֹּכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹּב" (שמות ג ו) . המילים "אֱלֹהֵי אָבִיךָ" מתייחסות לכאורה לאבות האומה המנויים בהמשך המשפט, אבל הניסוח בלשון יחיד אינה הולמת די הצורך. לכן, מציע המדרש שמילים אלו מדברות על אביו הביולוגי של משה - עמרם. רוצה לומר, המפגש הראשון של משה עם אלוהיו הוא בהקשר של אביו מולידו. יתרה מזו, המדרש מתאר שגם הקול של הקב"ה במעמד הסנה היה הקול של עמרם - "נגלה עליו בקולו של אביו עמרם, שמח משה אמר: 'עמרם אבי חי!'" . הדברים מופלאים, משה רבנו 'איש האלוהים', מתחיל את חייו כגואל, נביא ומוסר התורה כילד קטן לאביו. הרב אשכנזי ('מניטו') הרבה לעסוק במושגים - 'תורת הרב' ו'תורת האב' והשווה בין הלימוד למסורת. מהסנה למדנו, שמי שחידש את המושג 'רב' נפגש עם האלוה דווקא באמצעות דמות ה'אב'. ללמדך, שגם 'תורת הרב' הלמדנית יונקת את זכותה ושורשה מ'תורת האב' הביתית. המ...

בדברי אור החיים לפרשת ויחי (בראשית מז כט) אנו מוצאים ביאור יסודי על דרך הקבלה בכל הנוגע לחיי האדם. תחילה מבאר רבינו חיים בן עטר שימי חייו של האדם אינם אוסף של יממות ולכל יום יש תיקון מיוחד השייך לו - ''כפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו. והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא.'' . זאת לדבריו, הסיבה שתוחלת החיים הממוצעת של בני האדם התקצרה עם התקדמות ההיסטוריה - מהדורות שקדמו למבול וחיו מאות שנים ועד לעבר הלא רחוק שבו אנשים חיו כמה עשרות בודדות של שנים. בתחילת האנושות, הייתה מלאכה גדולה לתיקון הניצוצות ולכן אנשים היו זקוקים לזמן ממושך עד לליטוש היהלומים שהופקדו בידיהם. "וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם.. משם והלאה הקל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה.. ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו" . בימינו, מלאכה זו...

המדרש (ויקרא כג ג) מביא משל ליחס שבין ישראל והתורה ובין אומות העולם: רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָטוּעַ שׁוּרָה שֶׁל תְּאֵנִים וְשֶׁל גְּפָנִים וְשֶׁל רִמּוֹנִים וְשֶׁל תַּפּוּחִים, וּמָסַר לְאָרִיס וְהָלַךְ לוֹ, לְאַחַר יָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ וְהֵצִיץ בַּפַּרְדֵּס לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמְצָאוֹ מָלֵא חוֹחִין וְדַרְדַּרִין, הֵבִיא קַצָּצִים לְקֻצּוֹ, וְהֵצִיץ בְּאוֹתָן הַחוֹחִין וְרָאָה בוֹ שׁוֹשַׁנָּה אַחַת שֶׁל וֶרֶד, נְטָלָהּ וְהֵרִיחַ בָּהּ וְשָׁבַת נַפְשׁוֹ עֲלֵיהּ, אָמַר הַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִיל שׁוֹשַׁנָּה זוֹ יִנָּצֵל כָּל הַפַּרְדֵּס. כָּךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, לְאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת הֵצִיץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֵידַע מֶה עָשָׂה, וּמָצָא מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר אֱנוֹשׁ מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַמַּבּוּל מַיִם בְּמַיִם, דּוֹר הַפְלָגָה מַיִם בְּמַיִם, וְהֵבִיא קַצָּצִים לְקוֹצְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, י) : ה' לַמַּבּוּל י...

מעשה המשכן כלל את התנדבותם של כל ישראל, אנשי ונשי ישראל פעלו להבאת החומרים, לבניית הבניין ויצירת הכלים לעבודה ומסע המשכן. אחד הביטויים העיקריים לעשייה הכללית הזו מופיע בהכנת הארון שבו התורה בוחרת בלשון 'ועשו ארון' (שמות כה י) בשונה משאר הכלים שבהם נאמר 'ועשית' . השותפות של קהל ישראל בארון נעשה בצורה מיוחדת כפי שמתאר רמב"ן (שם) - 'שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר' . המדרש (שמות רבה לד ב) מצביע על הבדל זה ומסביר שמטרת השיתוף הכללי בעשיית הארון הוא משום שהוא מסמל את התורה - 'אמר להם הקב"ה: 'יבאו הכול ויעסקו בארון, כדי שיזכו כולם לתורה '' . הרצון לזכות את כולם בלימוד התורה הוא למען עם ישראל, שלכל אחד מהם יש חלק בתורה שצריך לבוא לידי ביטוי. אולם בעל אור החיים (שם) מלמד כי הדבר חשוב לא רק עבורם אלא עבור התורה בעצמה וקיומה בפועל. 'שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל, ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן - הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנ...

בסיפור הרקע של מעמד הר סיני התורה (שמות יט, א-ב) מתארת: 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:' . התורה מתארת את ביאתם של ישראל למדבר סיני אולם לא ברור מה משמעותו של התיאור הזה. אנו יודעים מה התרחש בהר סיני אבל איננו יודעים מהי מטרת הביאה המוקדמת אל המדבר ומה נעשה בפועל באותה שעה. המהר"ל (גור אריה, שם) מבאר שהאזכור הזה בא להדגיש את חשיבותה של הביאה, שנעשתה באופן מכוון ומיועד לתכלית הזו. 'שלא תאמר התורה בא להם דרך מקרה שנסעו ממקום פלוני ובאו למקום פלוני ונתן להם התורה, כמו מי שהולך ממקום למקום ובבואו למקום פלוני אירע לו דבר' . ההגעה למדבר סיני הייתה מיועדת למעמד הנכבד של קבלת התורה ולא התרחשה אגב אורחא. לא זו בלבד שההגעה להר סיני לא הייתה כחלק ממסע ודרך מקרה, רגע ההגעה ומעמד הביאה היה חשוב בפני עצמו. עוד לפני שהתורה מספרת שישראל חנו במדבר, היא מציינת 'וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינ...

תובנה לפרשת וישלח יעקב נאבק במלאך כשהוא נמצא לבד - ויותר יעקב לבדו. לדברי המדרש, יעקב נשאר בלי כל המשפחה הענפה מפני "שחזר על פכין קטנים". הוא שכח כדים קטנים בצדו השני של הנהר וחזר עבורם. רבנו בחיי מבאר מדוע יעקב עשה כך, "כדי שלא יסתכנו הבנים הקטנים בדרך אם לא ישתו, ולכך שם עצמו בסכנה". יעקב עזב את המשפחה, כדי לדאוג בעבורה למים. לא פלא איפוא שהמאבק עם שרו של עשו מסתכם בפגיעה בירך של יעקב. המלאך מבקש לפגוע במקום הלידה של יעקב, לקלקל את החינוך הטהור של הדור הבא. מאבק דומה ניהל יעקב עם בנו של עשו - מי שמבטא את החינוך הקלוקל שמוליד ילד שמסוגל לקחת מדודו את כל רכושו. הכדים הקטנים הללו מזכירים לדרשנים במהלך הדורות את הכד הקטן של חנוכה. גם אם לא מדובר באותו כד ממש, הרי שיש לנו כאן מוטיב בולט - המאבק על החינוך והקודש.

הגמרא אומרת שאת החנוכיה מניחים בפתח הבית הפונה לרשות הרבים, אולם 'בשעת הסכנה - מניחו על שולחנו ודיו'. שעת הסכנה התפרשה בפוסקים כזמן שבו הגויים הרואים את הנרות ברשותה הרבים יתנכלו ליהודים. עם הקמת המדינה, התעוררה השאלה - האם שעת הסכנה של הגלות חלפה ועברה וממילא חוזרת התקנה המקורית להדליק את החנוכיה דווקא בפתח לרחוב ולא על השולחן הביתי. בשאלה זו נחלקו שניים מגדולי חכמי ספרד בדורות האחרונים. מרתק לראות, עד כמה נקודות משמעותיות בקורות החיים שלהם כמעט זהות לחלוטין ועם זאת, קיימים פערים גדולים בהשקפת העולם שלהם על הקמת המדינה. האחד, הרב עובדיה הדאיה (1889 - 1969) - ראש ישיבת המקובלים בית אל, רבה הספרדי של פתח תקווה, חבר מועצת הרבנות הראשית, וחתן פרס ישראל על יצירתו הספרותית שבראשה שו"ת 'ישכיל עבדי' שמונה חלקים. והשני, הרב חיים דוד הלוי (1924 - 1998) - רבה הספרדי של תל אביב-יפו וראשון לציון, חבר מועצת הרבנות הראשית, וחתן פרס ישראל על יצירתו הספרותית שבראשה - שו"ת 'עשה לך רב' תשעה חלקים. דעת הרב הדאיה [שו"ת ישכיל עבדי ז מב, מו], שגם בארץ י...

באחד הפסוקים המופלאים בפרשה העוסקים בתיקון המשפט נאמר (דברים טז כ) - 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ' . התורה אינה מפרטת מהו האופן שבו יש לרדוף אחרי הצדק ומאידך בוחרת בלשון כפולה של המילה 'צדק'. גם הנימוק שהתורה מביאה לרדיפת הצדק והשכר הבא בעקבותיה - חיים וירושת הארץ - לא נראה כקשור למהות הציווי. נבקש להאיר קו פרשני מופלא לפסוק זה, המיוסד על פרשני התורה בדרך הקבלה ותורת הסוד. רמב"ן (שם) מביא את דברי מדרש ר' נחוניא בן הקנה - חיבור קבלי עתיק וקדמון - המגדיר את המושג 'צדק'. צדק היא מידת הדין ששורה בעולם והיא תובעת מן האדם לשפוט את מעשיו והתנהלותו. אם האדם יבחר לדון את עצמו הוא יזכה לחיים ארוכים אולם אם הוא יתעלם ויתמלא באדישות, המציאות תשפוט אותו בעל כורחו. התביעה לרדיפת צדק אם כן, היא תביעה לחשבון נפש ושיפוט עצמי מתמיד. תוצאותיו של השיפוט הזה יהיו חיים מלאי שלווה וירושת הארץ במתנה גמורה. דברים כגון אלו מובאים בכתבי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן א טו) , שמאריך לתאר את הה...

הזוג הראשון שחגג את שבעת ימי ה'שבע ברכות' היו יעקב ולאה. אחרי הגילוי של ההחלפה והויכוח עם לבן נקבע הסכם - "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת". כלומר, אחרי שבע שנים שיעקב עבד עבור רחל, הוא נושא כעת את לאה. רק בתום שבוע השמחה של שבע ברכות הוא ישא את רחל ואז יתחיל לעבוד עבורה עוד שבע שנים. *** מה עושה יעקב בימים האלו?, הפסוק מגלה - "וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת". על כך כתב בספר באר מים חיים: "צריך לדעת מה עשיה עשה יעקב הלא הוא לא עשה כלום כי אם שב ואל תעשה היה שהמתין?.. ואך כי לבן ביקש מיעקב.. שתעשה אתה השמחה והסעודות הצריכין להיות בשבעת הימים בכדי שידעו הכל כי כבר נתרצית בלאה ואינה אצלך באונס והכרח". יעקב לומד להכיר את לאה. הוא משמח אותה, הוא מתגבר על ההפתעה ומתוודע אליה. את רחל הוא אהב ממבט ראשון, אבל את לאה הוא יאהב ממבט חוזר ונשנה. *** חיי הנישואין הם לפעמים בחינת לאה ולפעמים בחינת רחל. יש בהם צדדים של מסגרת וצורך לצד הלהט וההרמוניה....

לפני שאליעזר מגיע אל הבאר בחיפושיו אחרי שידוך ליצחק הוא נושא תפילה: 'וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי' (בראשית כד יד) . התפילה הזו טומנת בחובה תנאי מופלא מאוד, ואפילו יומרני. אליעזר מבקש דבר שהוא לא נזקק לו, כל מבוקשו הוא למצוא מישהי ממשפחת אברהם. מדוע אליעזר לא ביקש בפשטות למצוא שידוך כזה ולמלא את שליחותו בפשטות בלי דרישות מוגזמות. כנראה, שאליעזר למד זאת מאדונו הגדול - אברהם אבינו. כשאברהם מתפלל על סדום הוא לא מתפשר, הוא מבקש להציל את כל חמש הערים ולא מסתפק בהצלת לוט או בויתור על עיר אחת. אברהם לימדנו באותה שעה פרק בהלכות תפילה, המתפלל צריך לבקש בתפילתו את השאיפות הכי גבוהות שלו ולא להסתפק בצרכיו הפעוטים. אברהם היה יכול להתפלל רק על לוט אבל הוא בחר לבקש על תיקון העולם כולו, על עשיית המשפט בחסד וחמלה. אליעזר, עבד אברהם, הולך גם הוא בדרכיו ומבקש לזכות לשידוך מופלא מעל לגדרי הטבע. האישה שהוא מתפלל עליה צ...

בהכנות לשבעת ימי המילואים מצווה התורה את הכהנים להישאר באוהל מועד במהלך אותם ימים. כך מתואר הציווי (ויקרא ח לג,לה) - 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:' . הציווי שלא לצאת במשכן ולשבת בו במשך שבוע ימים נראה כמיותר ולא הכרחי. רבותינו ביקשו לבאר את איסור היציאה מאוהל מועד במספר דרכים המובילות אותנו. רמב"ן (ויקרא ח לה) מבקש לצמצם באופן משמעותי את האיסור, לדבריו - הנשענים על דברי המדרש - הציווי הוא רק שלא לצאת מן המשכן 'עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת' . כלומר, אין כאן מעשה מיוחד השמור לחנוכת המשכן אלא 'מצוה נוהגת לדורות, שלא יניח כהן עבודה ויצא' . אין זה מכובד שבאמצע עבודת הקרבנות יניח הכהן את כלי עבודתו ויצא לצרכיו האישיים. דברים אלו מעוררים תמיהה, שכן אין לאיסור זה משמעות בימי המילואים שבהם הכוהנים לא עסקו כלל ב...