הרהורים ותורה

על זהות המלאכים ששלח יעקב לאחיו עשו נחלקו רבותינו במדרש [בראשית רבה וישלח עה]: 'אלו שלוחי בשר ודם, רבנן אמרי מלאכים ממש' . אכן, ההבנה שיעקב שלח 'מלאכים ממש' מדהימה במשמעותה אולם עיון בפשטי הפסוקים כמעט מכריח זאת. כך מביא למשל הכלי יקר מספר הוכחות לפרשנות זו: 'סמיכות שליחות זה לפסוק 'ויפגעו בו מלאכי אלהים',.. ראשי תיבות מחני"ם: מאותו חיל נטל יעקב מלאכים, ממה שכתוב 'וישובו המלאכים' ולא מצינו שהלכו,.. מלשון 'לפניו' שלא הוזכר כי אם כאן' . מלבד הדיוקים בלשון הפסוקים מצאנו כמה סברות לבחירה לשלוח מלאכי עליון לעשו במקום שליחים בשר ודם. כך למשל מונה אור החיים מספר טעמים להימנעות מלשלוח בני אדם: רצון להרשים את עשו שהיה אדם חשוב, חשש שעשו יכה את השליחים ויגיע במהירות ליעקב, שליחה של שליחים שיכולים לדעת מה רצונו הפנימי של עשו או למעשה ניסיון להפחיד את עשו או להפתיע אותו. רבינו בחיי מחבר את שני הפירושים וטוען שהיו כאן גם אנשים בשר ודם וגם מלאכי אלוקים: "ושלח אליו שלוחיו, עבדיו ואנשי ביתו, ושלח עמהם מן המלאכים שפגעו בו.. שהרי מלת המלאכים...

בסיום ההתמודדות עם עשו אומרת התורה [בראשית לג יח] - 'וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן' . תיאור זה מתפרש במדרש בצורה מוחלטת: 'שלם בגופו - נתרפא מצליעתו, שלם בממונו - לא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו - לא שכח תלמודו בבית לבן' . כלומר, אחר המתח הגדול במפגש בין האחים, מבקשת התורה לסכם את הדברים באמירה לפיה כל האירועים הקשים לא הותירו חותם ביעקב אבינו. דומה, שניתן למצוא בדברים הללו לא רק ספירת מלאי או הערכת נזקים חיובית אלא מהפך בנפשו של יעקב אבינו. רמב"ן מבאר כי מלבד העובדה שיעקב ניצל מכל מזיקיו, כעת הוא מגיע לשלווה וביטחון מוחלט - 'כי בסוכות היה מתפחד מעשו כי סכות.. הנה הוא יותר קרוב לשעיר. ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו כי אז ידע שלא יגע בו כי אביו קרוב משם או שיעזרוהו אנשי הארץ כי אביו נשיא אלהים בתוכם או שזכות הארץ תצילהו..' . כלומר, יעקב אבינו אמנם ניצל מכל הסכנות האורבות לו אולם היה מפוחד בשל הקרבה לעשו. הפחד הזה חדל כאשר התקרב למקומו של אביו או זכה לזכות הארץ כיון שמאז הסיכון הולך ופוחת. אם נבקש לחזור לתחושות של יע...

כאשר יעקב מקיץ מחלומו המופלא על המלאכים העולים ויורדים בסולם, הוא חש יראה עצומה על הימצאותו במקום נורא ומחליט לקדש את האבן עליה שם את ראשו: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל רֹאשָׁהּ" [בראשית כח יח]. בכך למעשה הופך יעקב את האבן למזבח, שעליו יקריב קורבנות כאשר יחזור מהגלות "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי,.., וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים " [בראשית כח יט-כב]. אגב, בסופו של ענין אכן מקיים יעקב את נדרו - "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא, בֵּית אֵל: הוּא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו" [בראשית לה ו]. אולם, אם נעיין בהלכה נמצא כי מעשיו של יעקב אינם מתאימים לדינים החלים על המזבח וקדושתו...

במסע של יעקב אבינו מארץ ישראל אל חרן ובחזרה, אנו מוצאים כמה אירועים המשמשים כסמל למסע הרוחני שעבר יעקב בגלות. אירועים אלו נראים כמעשים מקומיים אולם יש ביניהם קו מקשר החושף תהליך נפשי עמוק ששינה את יעקב. כל האירועים הללו, קשורים בקשר הדוק אל אבנים ואל פעולות הקשורות בהן. נבקש לבחון את האירועים הללו על פי מבנה שיסד הבעל שם טוב [כתר שם טוב שב-א] בנוגע להתמודדות האדם עם הכוחות השליליים שבקרבו: שיכוין בכל דיבור הכנעה והבדלה והמתקה . ההמתקה הופכת את הרע לטוב, ההכנעה אינה משנה את מהותו של הרע אבל מצליחה למנוע ממנו להזיק ואילו ההבדלה אינה מורידה מיכולת הרע להשפיע אבל לפחות מרחיקה אותו. יעקב אבינו מתחיל את מסעו במדרגה הגבוהה ביותר אבל לומד להתמודד עם הרע גם בדרכים האחרות, שגם בהן יש צורך. האירוע הראשון הוא כמובן חלום הסולם, חלום שאותו חולם יעקב כשהוא שוכב על אבנים או יותר נכון - על אבן, כדברי המדרש [חולין צא ב] המפורסם: כתיב 'ויקח מאבני המקום', וכתיב 'ויקח את האבן'! אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו; תנא: וכולן נב...

אחד האירועים הדרמטיים ביותר בחיי האבות הוא המפגש בין עשו השב מן השדה ובין יעקב המבשל את נזיד העדשים. בקריאה ראשונה נראה, כי מדובר באירוע מקרי של מצוקת רעב חריפה הנענית בעסקה מוצלחת המנצלת את ההזדמנות. אבל יש עדיין מקום לשאול - האם עד כדי כך בז עשו לבכורה שהיה מוכן לוותר עליה בשביל רעב זמני?. מוכרחים אנו לומר, שנימוקו של עשו לוויתור על הבכורה [בראשית כה לב] - 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת' אינם מילות גוזמה הנפוצות במחוזותינו בסלנג אלא אמירה עמוקה של אובדנות חריפה. למרות ההבנה הפשוטה, שאמירתו של עשו נבעה מהתשישות הזמנית שממנה סבל באותו יום [ספורנו] רוב הפרשנים מוצאים כאן רובד כללי יותר. עשו ראה את עצמו כמי שחייו מוטלים בסכנה, הוא חי בתודעה שהמוות אורב לו בפינה. הפשטנים שבפרשנים תולים זאת בכך שעשו היה איש שדה עם מקצוע מסוכן של התמודדות עם חיות רעות [מדרש שכל טוב, רשב"ם, אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, דעת זקנים מבעלי התוספות, העמק דבר] . עד כדי כך מגיעים הדברים לחריפות בפירוש הכלי יקר - 'כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה ר...

בשני חטאים אנו מוצאים שהתורה מציינת את ירידתו של הקב"ה לעולם על מנת להעניש את החוטאים. במגדל בבל - 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל' (בראשית יא ה) ובסדום - 'ארדה נא ואראה' (בראשית יח כא). בשני החטאים הללו העונש זהה - הריסת עיר שבני אדם בנו ופיזור כל תושביה לכל עבר. יש לנו לעמוד על המשותף שבין שני החטאים הללו שהובילו לעונשים זהים ולאופן פעולה דומה שבו בוחר הקב"ה. זאת, כשפעולת ירידת הבורא אל העולם היא פעולה חריגה במשמעותה וזוקקת הבנה מיוחדת כשמדובר במי שאין לו גוף ומלוא כל הארץ כבודו. רבי עובדיה ספורנו (בראשית יא ה) עומד על משמעותה של הירידה בשני ההקשרים הללו ועל פירושה המילולי: 'הנה לשון הירידה לראות יאמר על האל יתברך כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין, כבן סורר ומורה שאמרו "ירדה תורה לסוף דעתו". וכן היה ענין סדום שכתב בו "ארדה נא ואראה"..'. נמצא אם כן, שהירידה איננה מעשה פיזי אלא צורת התייחסות. האל בוחר להתעלם מהאירוע המתרחש ולבחון דווקא את הנזק הצומח בעקבותיו. פעולה זו היא ירידה לסוף דעתו...

כבר נודעו בשערים דברי רש"י (בראשית ו ט) על מעלתו של נח - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום. למרות שדברים אלו כבר נלמדו בדקדקנות רבה ונדרשו פעמים אינספור, עדיין מצויה בהם לחלוחית של חידוש הנוגעת לעבודת ה'. נבוא לעיין בפירושו של ר' מרדכי יפה - "לבוש האורה" על רש"י: ודע ששתי אלו הדעות, רוצה לומר הדורשים לשבח והדורשים לגנאי, נותנים לנח מדרגה אחת בצדקותיו, ואינם חלוקים במדרגת מעלת צדקותיו של נח, ולדברי שניהם לא היה אלא צדיק בינוני. אלא שזה הדורש לשבח ואומר, שכוונת הפסוק היא אם היה בדורות של צדיקים ולמד ממעשיהם -ודאי היה צדיק יותר גדול ממה שהיה, וזה הדורש לגנאי אומר פירוש "בדורותיו" – לפי דורו היה צדיק ומגנהו הפסוק לומר, שלא היה אדוק בצדקתו, שגם אם היה בדורו של אברהם, לא היה צדיק יותר, כי לא היה לומד ממעשיו ולא היה נחשב לכלום. יוצא אפוא, שהמחלוקת בין הפירושים אינה האם נח היה צדיק קטן או צדיק גדול. במד...

כשהמשנה (אבות ג יד) רוצה לתאר את חשיבותו של כל אדם, היא מציינת את אדם הראשון כמודל - 'הוא (ר' עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "בצלם אלוקים עשה את האדם"' . המקור לדברי המשנה הוא הפסוק מפרשת נח (בראשית ט ו) - 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' . הבחירה של המשנה דווקא בפסוק זה מפרשת נח תמוהה לאור העובדה שהמשנה הייתה יכולה להביא ראיה מהפסוקים הקודמים בתורה - 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א כו) או 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו' (בראשית א כז) . יתרה מזו, מתחילתו של פסוק זה למדו רבותינו דרשות נוספות המעלות תמיהה. חז"ל (ילקוט שמעוני נח סא) למדו למשל מהפסוק את האיסור להפיל עובר במעי אמו - '(ההורג חייב) אף על העוברין דכתיב 'שופך דם האדם באדם' - איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.' באופן אחר דרשו חז"ל בהמשך דרשתם את הדברים על האיסור לאדם לפגוע בעצמו - ''ואך את דמכם לנפשותיכם...

סיום מעשה הבריאה מתואר בתורה [בראשית ב ג] בברכת הבורא ליום השבת - 'וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת'. סיומו של הפסוק במילה 'לעשות' נראה בעיני רבים מרבותינו כתוספת שלא ניתן להתעלם ממנה. אין כאן רק בריאה מושלמת אלא יצירת עולם המאפשר, שלא לומר מחייב, עשיה נוספת. על פשרה של עשיה זו ומשמעותה נאמרו דברים רבים, ביניהם דבריו של הנצי"ב. הנצי"ב מבאר שהעשיה המתוארת בפסוק היא כל השינויים שיהיו בחוקי הבריאה במהלך ההיסטוריה. מקומות בהם חוקי הטבע ישנו את פעולתם, התרחשותם של ניסים ונפלאות או עצירה חריגה של מחזור הטבע. כל אלו הינם מעשים שאינם לפי מלאכת הבריאה וכל מטרתם היא להראות או להזכיר שהקב"ה הוא הבורא והעולם פועל בהשגחתו ולא בכוחות טבעיים המתנהלים בכוחות עצמם. או אז, מגיע העולם לתכליתו והוא הופך ליצירה עשויה הממששת את יעודה לשמו נבראה - 'והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך, והנה אין מתגלה כבודו ית' אלא ע"י שנויים שנעשה בבריאה אם לשעה זו אם...

המשנה (סנהדרין ד ה)  מתארת - "כיצד מאיימין את העדים? על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן.. "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" . לא ברור לנו מדוע יש באמירות אלו משום איום על העדים, וכי הם איבדו נפש אחת או מבקשים לקיים נפש אחת. האיום נועד לגרום לעדים לומר אמת צרופה ובמקום זה הוא מטיח דברי תוכחה על חשיבות האדם שהיו מתאימים אולי לרוצח לפני הוצאתו לדין. קושיה נוספת העולה מן הדברים היא על הכפילות שיש בהם, ברור הוא שאם מי שמאבד נפש איבד עולם הרי שמי שמקיים נפש מקיים עולם. מה ראתה המשנה לטרוח ולהביא את צידו השני של המטבע? האדם נברא יחידי, אבל הדור הבא כבר נברא כפול. לאדם היו שני בנים, שיש אומרים שאפילו נולדו כתאומים. כאן, הגיע המבחן אודות הסתכלות האדם על משמעותו ועצמיותו. במבחן זה נכשלו שני הבנים. קין ראה בעצמו את חזות הכול, איש הקניין והגאווה, שהשני רק מפריע לו ומסכן את מעמדו. הבל לעומתו, ראה בעצמו כהבל שאין בו ממש, מלא חסרונות ופגמים וחסר י...

לאחר בריאת האדם מספרת התורה כי הקב"ה משנה את מקומו - וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ בראשית ב טו פסוק זה תמוה מאוד וקשה כפליים, למה הוצרך בורא עולם לקחת את האדם ומה פשרה של ההנחה שעשה הקב"ה לאדם הראשון ומה עניינה. בדבר זה ביאר המדרש באחד מפירושיו: "ויניחהו" – נתן לו מצות שבת, כמו שאתה אומר: "וינח ביום השביעי" (שמות כ א). "לעבדה" – ששת ימים תעבוד, "ולשמרה" – שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה יב). בראשית רבה טז ה נתנה ראש ונשובה לתחילתו של הפסוק ונראה מה מלמדנו המדרש על האופן שבו לקח ה' את האדם - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס רש"י בראשית ב טו נראה כי המדרשים סותרים זה את זה ומחלוקת ביניהם על מעשה ההנחה ומהותו. במבט ראשון נראה, כי המדרש המובא ברש"י ורואה במעשה ההנחה דבר המצריך שכנוע ופיתוי חולק על המדרש שמבאר כי ההנחה היא נתינת המנוחה לאדם. וכי איזה אדם אינו חפץ במנוחה, צדיקים גדולים ביקשו לישב בשלווה ומה נצרך לפתות לכך. אכן, יש מדרשים הרואים...

איננו מוצאים תיאורים ארוכים בתורה אודות מאורעותיו של יוסף הצדיק בכלא, שנים עשר שנים בהם 'עִנּ֣וּ בַכֶּ֣בֶל רגליו רַגְל֑וֹ בַּ֝רְזֶ֗ל בָּ֣אָה נַפְשֽׁוֹ' [תהלים קה יח] מתוארות בתורה בפסוקים קצרים. מסקרנת במיוחד השנה שבה שהה יוסף יחד עם שר המשקים ושר האופים. המפגש בין שועי עולם שירדו ממדרגתם לעבד העברי הוא אחד מהמפגשים המנוגדים והקיצוניים ביותר שזימנה ההשגחה העליונה.   בדבריו של בעל 'משך חכמה' אנו מוצאים הסבר מקורי ומרתק למתרחש באותם ימים. ר' מאיר שמחה מבאר בפירושו [משך חכמה בראשית מא ג] ש'ההנהגה העליונה אשר סבבה בהשגחה אשר יהיה אצל שר הטבחים', עשתה זאת על מנת שיוסף ' ילמד דרכי המלכות למען יוכל להיות שר ושליט במדינה כזו אשר היתה מושלת בכיפה וברום מעלת החכמה והשכלה' . למעשה יוסף 'ישב עם סריסים אשר למלך, המשקה והאופה, והיה משרת לפניהם וקיבל מהם נימוסי וטכסיסי מלכות מצרים והנהגתה' .   נמצא אם כן, ששרי פרעה לא שימשו רק אמצעי לגאולת יוסף מהכלא ולהעלותו לכס המלוכה באירוע יוצא דופן. הם היו המכשירים והמכינים של יוסף להתכונן לתפקיד החשוב של ...

הגמרא [תענית ה ב - ו א] מספרת: רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [וכי לשווא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים]? - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים. מעשה זה המורכב משיחה מתעמת בין שני האמוראים משקף את אחת הדילמות הכי משמעותיות בעולם היהודי והיא היחס אל החומר. רב נחמן רואה בחומר, באכילה ובסעודה, נקודת שפל ומדרגה פחותה. בשל כך, הוא מבקש לשמוע תורה במהלך הסעודה. אחרת, האכילה עצמה אינה תוספת של חיים אלא זבחי מתים כמאמר המשנה [אבות ג ג] - 'רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו...

במפגש כל כך טעון, כל מילה ומעשה הם מלאי משמעות, לכן חשוב מאוד להתבונן במפגש של יעקב ועשו ולדקדק במילים בהם התורה בוחרת לתאר את הפגישה הזו. ההתבוננות הזו מראה בקלות כי המילה 'פנים' חוזרת כמה וכמה פעמים. יש והיא מדברת על פניו של עשו, יש והיא מדברת על פניו של יעקב ויש והיא מדברת על פניו של האיש-המלאך. יעקב מבקש לכפר את פניו של עשו לפני שהוא רואה אותם ולבסוף, משווה אותם לא פחות מראיית פני האלוקים. אולם התהליך הזה משפיע לא פחות על פניו של יעקב עצמו, עוד לפני שעשו ישא את פניו הוא זוכה לגילוי פני האלוקים בעצמו עד כי שמו של המקום ממנו הוא בא הוא: 'פניאל'. אם נתבונן לרגע נגלה, שלא זו בלבד שיעקב הולך לפגוש את עשו אחרי עשרות שנים אלא שהוא הולך לפגוש אותו אולי לראשונה. מאז שיצאו שניהם מבן אימם, לא התראו האחים באמת פנים אל פנים . ברגע הלידה פניו של עשו היו קדימה כשיעקב רק אוחז בו מאחור, במהלך שנות הילדות הוא היה ספון באוהל כשאחיו בשדה, במפגש הבודד של שניהם פיו של עשו היה מלא בנזיד, ברגע הגורלי השניים חלפו זה על פניו של זה ב'דלתות מסתובבות'. עשו לא מדבר עם יעקב, הוא ז...

ליצחק אבינו התגלה הקב"ה רק פעמיים ושתיהן מתוארות באופן מיוחד המצביע על תהליך נפלא באישיותו. ההתגלות הראשונה של האלוקים ליצחק נסובה סביב אברהם אביו. התורה מקפידה להגיד שהיא באה בעקבות רעב שהיה 'מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם' [בראשית כו א] ובגללו 'היה בדעתו לרדת למצרים כמו שירד אביו בימי הרעב' [רש"י בראשית כו ב]. הברכות הרבות של ההתגלות מנומקות בסיבה מיוחדת - 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי' [בראשית כו ה]. התלות של יצחק באביו והדמיון המצטייר לאברהם זועקים מכל מילה המופיעה בפסוקים אלו. אולם לאמיתם של דברים, למרות שמנוסח הפסוקים יצחק מצטייר כמי שנסמך על אביו, הרי שתכליתה של ההתגלות באה לומר את ההפך הגמור מכך. האל מגלה ליצחק, שאין הוא צריך להמשיך את מעשי אביו. הרצון להיות דומה לאברהם הוא רצונו של יצחק עצמו אבל רצון האלוקים הוא שונה לחלוטין והוא מבקש להבדיל את יצחק מדמותו של אביו. ואכן יצחק פועל באופן דומה אך גם שונה מאביו - הוא לא יורד למצרים אבל בכל זאת...