רשומות

רציפות של אהבה דוקרת

בקריאת התוכחה קובעת ההלכה שיש לקרוא את כל התוכחה ברצף לעולה אחד ואין להפסיק במהלכה לשם העלאת עולה נוסף. וכך הם דברי התלמוד (מגילה לא ב) המנמק את ההלכה: "אין מפסיקין בקללות: מנא הני מילי? אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא: "מוסר ה' בני אל תמאס", ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות". התלמוד מביא להלכה זו שני נימוקים, הנימוק הראשון מתייחס לתחושה של הקורא - "המפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו" (רש"י מגילה לא ב) ולכן הוא מואס בקריאה ומבקש להפסיק אותה באמצעה. המאיסה הזו אינה ראויה כפי שלמדו חכמים מהפסוק (משלי ג יא) : "מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" . מעניין לראות, כי במסכת סופרים (יב א) נלמדת ההלכה הזו מאותו פסוק, אבל באופן שונה: " ואין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא מה טעם דכתיב אל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים" . כלומר, הפסק בתוכחה לא נאסר מחמת המיאוס אלא מחמת דין אחר שהוא ההנהגה שלא לקצוץ את התוכחה לחלקים קטנים - "אל תעשו קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה...

ראייתו של בלעם וראייתה של הארץ

פרשת בלק היא אחת מן הפרשות המסתוריות ביותר בתורה. פסוקי הפרשה ניתנים לדרשות והבנות רבות, דמויותיה מסתוריות והיחסים בין דמויות אלו ובין העמים שבהנהגתם מעורפלים לא מעט. אחד הדברים המסתוריים שבפרשה הוא המניע של בלק לקלל את עם ישראל ושל בלעם לשתף עמו פעולה. אמת הוא שבקריאת פשט הפסוקים משתמע שבלק חשש מכך שישראל יכבוש את ארצו ולכן רצה להחליש את כוחם - 'וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' [במדבר כב ו]. אבל בעיון נוסף, מדוע שיחשוש בלק מכך שישראל יכבשו את ארצו, בעוד מעולם לא עשו זאת ולא עלה על ליבם לעשות זאת. מלמדנו המדרש, כי חששו של בלק לא היה מכניסתם של ישראל לארצו שלו, אלא לארץ אחרת - ''ואגרשנו מן הארץ' לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ' [במדבר רבה בלק כ]. ועדיין יש לנו לתמוה, מה חששו של בלק ובלעם שיכנסו ישראל לארצם. כנראה, שכל מהותה של ארץ ישראל מנוגדת לתפישת עולמם של בלעם. דברים...

הפיקח שלא ראה

כבר נודע בשערי הדרוש שאלת חז"ל על מעשיו של קרח - "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן … ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדת להם ומשה היה רואה יפה" [במדבר רבה יח ח]. לשונם של חז"ל שזורה בביטויים רבים המשותפים לעניינה של הראיה - כוחה והשפעתה. נתבונן [הלא בראיה עסקינן..] מעט בדבריהם של חז"ל ונלמד מהם יסודות חשובות על השקפת עולמנו וראיית המציאות. ראשית, מגלים לנו חז"ל שקרח פיקח היה. את הפיקחות אנו פוגשים במקרא בהקשרים של ראיה גשמית ולעיתים אפילו נסית. הפיקח הוא הפכו של העיור, כפי שעולה משאלתו של הקב"ה - "מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר" [שמות ד יא] או מהבטחתו - "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים" [ישעיה לה ה]. יתרה מזו, פקחות אינה רק היכולת לראות חפצים גשמיים, פקחות היא יכולת לראות מחזות פנימיים ועמוקים. לאחר חטא עץ הדעת, אדם וחוה מקבלים את היכולת להבין את מצבם הרוחני "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" [בראשית ג ז]. כמותם, גם הגר זוכה ...

הנדר - במה פרטית!

הגמרא בכמה מקומות [יבמות קט ב, נדרים כב א; נט א; ס ב] רואה בנדר כמעין הקמת מזבח אסורה : "רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן". גם במישור ההלכתי, פרשת נדרים הוקשה בגזירה שווה לפרשת שחוטי חוץ [בבא בתרא קכ ב] . אך טבעי הוא שהאיסור לשחוט קורבנות מחוץ לבית המקדש יהיה קשור לאיסור לנדור נדרים. התורה דוחה בשני המקרים את הרצון האישי שאינו נכפף לדעת התורה אלא עומד מחוץ לה ומכתיב מעשים מעצמו. הנודר נדר מקים לעצמו בית מקדש פרטי , הוא לוקח תחום או פעולה ומחיל עליהם קדושה אישית שאוסרת עליו ליהנות מדברים או להימנע ממעשים. לכאורה זו פעולה מבורכת, המוסיפה על דיני התורה ובה האדם מקדש את עצמו במותר לו. אבל, יש בה חששות רבים וסכנות גדולות. הביטוי "כאילו בנה במה" מובא בגמרא [סוטה ד ב] גם לגבי מי שנוהג בגסות הרוח. גס הרוח מחפש כבוד ותארים של קדוש ופרוש ולכן הוא משנה את הנהגותיו ממידת החסידות המקובלת בסביבתו. יתרה מזו, גס הרוח מחשיב את עצמו כאלוה ולכן הוא רוצה שיכבדו אותו, ימלאו את בקשותיו, יראו בו דמות להערצה ויקימו במה לכבודו. גם קיום המצוות...

בריחה של פורענות

אחת ההלכות המסתוריות בכתיבת ספר תורה היא כתיבת שתי אותיות נו'ן הפוכות התוחמות את פרשיית ''ויהי בנסוע  הארון''. דברי התלמוד [ שבת קטו ב - קטז א] מבקשים לתת הסבר להלכה זו ומוסיפים רובד נוסף למסתורין. לדברי רשב"ג הפרשה מסומנת באופן הזה על מנת לציין שאין זהו מקומה המקורי שהיה אמור להיות בפרשת הדגלים. הסיבה שפרשיה זו נכתבה כאן היא ''כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה". לאחר הפרשיה הזו אכן מופיעה פורענות במותם של ישראל בחטא המתאוננים אולם הפורענות שלפניה לוטה בערפל. ממשיכה הגמרא ומסבירה - "פורענות ראשונה - ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'". נסיעתם של ישראל מהר סיני בתום מעמד הר סיני הוא הפורענות הראשונה שהיה צורך להפריד בינה ובין פרשת המתאוננים. חטאם של ישראל בנסיעה מהר סיני זוקק ביאור, שהרי אנו יודעים שכל חניה ונסיעה של ישראל לא נעשתה מיוזמתם אלא  בהנחיית הקב"ה המתבטאת בעמוד הענן. יתרה מזו, כשאנו קוראים את תיאור הנסיעה הזו בדברי משה בספר דברים [א ו] הרי שהיוזמה לנסוע מהר סיני היתה במפורש של הקב...

דגל של אהבה

כשמתבוננים באופן החניה של ישראל במדבר, "איש על דגלו" רגילים לחשוב  שמדובר בסידורי נסיעה בלבד. כל מי שניסה להוביל קבוצת אנשים למרחק מסוים מבחין בתופעה של התפזרות האנשים. הטור משתרך למרחק, חלק מן האנשים פונה למקומות אחרים והדבוקה מתפוררת. אך מסתבר הוא שבהליכה של ארבעים שנה יש צורך בסדר קבוע ומוכתב להליכת העם. בעלי המדרש לא הסתפקו בהסבר הפרקטי הזה וראו בחניה ובמסע על פי הדגלים ערך מיוחד. כך דורש המדרש [במדבר רבה במדבר ב] - "אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך.. שקבע הקדוש ברוך הוא שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים. חיבה גדולה חבבן הקדוש ברוך הוא שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין". המדרש דורש את הפועל להדגיל כביטוי לניצחון והישג שמבטא את מעלת ישראל בקרבה לה' כפי שאנו מוצאים רק אצל מלאכי השרת. על זאת כבר תמה בעל ה'כלי יקר' [במדבר ב ב] - " וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע 'קול הקריה הומה' ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך?". ואכן עולה השאלה - מה המעלה הגדולה בסידור תנועה באמצעות בדים מ...

דרך התורה ותורת הדרך

כשיוסף משלח את האחים להביא את יעקב אבינו למצרים, הוא מצווה עליהם ציווי מסתורי (בראשית מה כד) - "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". ההבנה הפשוטה היא שיוסף מבקש למנוע ויכוחים והאשמות הדדיות שעלולות להתפתח בקרב האחים בנוגע למכירת יוסף ולתוצאותיה הנוראיות. אולם חכמינו בחרו להבין את הביטוי הזה בהקשר של לימוד תורה, ונחלקו בהבנתו. כך מתאר התלמוד (בבלי תענית י ב) - " אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה , שמא תרגזו עליכם הדרך. איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויין לישרף! - לא קשיא; הא - למיגרס, הא - לעיוני ". רבי אלעזר מסביר שיוסף מבקש מהאחים שלא לעסוק בדבר הלכה בעודם בדרך, בקשה זו - מלבד שהיא תמוהה מאוד - סותרת את ההנהגה ללמוד תורה בדרך כשמירה מפני הסכנה. על כן מחלק התלמוד בין סוגי הלימוד השונים. בדרך יש ללמוד בגירסה...

התעוררות לאחר שבעים שנה

בברית בן הבתרים הובטחה ארץ ישראל לאברהם אבינו, אחר גלות ארוכה של זרעו לשנים ארוכות (בראשית טו יג) - "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה " . עם זאת, ידוע שהבטחת הקב"ה התקיימה למעשה לאחר תקופה ארוכה יותר כפי שהתורה (שמות יב מא) מציינת - "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" . למעשה, גם הפסוק שמסכם את שנות הגלות תמוה בפני עצמו, שהרי חשבון השנים הפשוט מעלה שישראל היו בגלות מצרים מאתיים ועשר שנים. ביאור לשתי השאלות הללו אנו מוצאים בדברי רש"י (שמות יב א) - "בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה . משהיה לו זרע לאברהם נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק" . כלומר, תקופת הגלות הוכרזה בברית בין הבתרים ושלושים שנה לאחר ההכרזה, החלה הגלות בפועל כאשר נולד יצחק. יציאת מצרים סיימה את הגלות ארבע מאות שנ...

סבלנות של מלך

כשהחרטומים מפרשים מהן שבע הפרות והשיבולים בחלום פרעה הם מסבירים שמדובר על שבע בנות שיוליד ויקבור או שבע ממלכות שיכבוש וישחרר. לעומתם, יוסף מפרש שמדובר על פרקי זמן של שבע שנים. למעשה, יוסף תמיד מפרש מוטיבים בחלומות כביטויים של זמן - שלושה ימים, שבע שנים, חלום כפול כסמל לדבר שבא במהירות. זאת החכמה של יוסף, שמבין שחלום אמיתי הוא דבר שלוקח זמן כדי להגשימו. הלא הוא עצמו חלם על אחים משתחווים ועדיין לא זכה לקיומם.. בחנוכה איננו מדליקים בכל יום שמונה נרות אלא מוסיפים והולכים מיום ליום, כשיטתו של יוסף, שהבין שהמציאות עובדת לאט יותר מאשר החלומות..

חשש של בן

שיעקב יורד למצרים, הקב"ה מרגיע אותו - "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". אולם בכתובים קשה למצוא הוכחות לכך שיעקב אכן חשש מירידה למצרים. שמא ניתן למצוא ראיה לקיומן של חששות שכאלו ממעשיו של יעקב, רגע לפני הירידה מצרימה - "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק " - יעקב בוחר להתייחס לאלוהים כאלוהי יצחק בלבד, ולא כאלוהי אברהם. יעקב לא יורד למצרים כשהוא מלווה בהבטחה שניתנה לאברהם על הרכוש הגדול שיקבלו בניו ביציאתם ממצרים. בתודעתו קיימת בעיקר העובדה שאביו יצחק צווה שלא לרדת למצרים ולהישאר בארץ. התודעה הזו היא שמולידה בו תחושות של פחד ועצבות על כך שהוא פועל בשונה ממה שעשה אביו. יש כאן חשיפה של מה שמתחולל בלבו של יעקב, שלא ירד למצרים כשהוא אפוף בשאננות בגלל ההבטחה העתידית לאברהם אלא חושש מהמצב החדש שנקרה לפניו. יעקב מביא אל המציאות נכוחה, חושש בלבו מהשלכותיה, אבל בוחר להתמודד איתה ולהיפגש שוב עם בנו האובד.

תורת מנשה אמת!

מהתיאור העולה במדרשים, בניו של יוסף - מנשה ואפרים - היו שונים במהותם. מנשה היה איש מעשה שסייע לאביו בניהול ממלכת מצרים ואילו אפרים היה איש תלמוד שלמד מיעקב והיה ראש הישיבה. לכאורה לפי חלוקה זו מובן מדוע כשיעקב מברך את נכדיו, הוא שם את יד ימין על אפרים הצעיר ולאחר מכן את יד שמאל על מנשה הבכור. צד הימין ניתן לאיש הלימוד והצד השמאלי - החלש יותר - מוקדש לאיש המעשה. אלא שלפי התיאור, יעקב הניח תחילה את יד ימין ואחר כך שיכל את ידיו והניח עליה את יד שמאל. כלומר, היד שברכה את מנשה הייתה מעל היד שברכה את אפרים. יתכן והדבר מלמד אותנו שהחלוקה בין מנשה לאפרים הייתה מורכבת יותר. מנשה אמנם עסק במסחר ובעשיה ציבורית, אבל הוא גם היה איש של תורה. לכן, לתורתו יש מעלה שלא קיימת אצל אפרים בכך שהיא קרובה יותר לעולם המעשה. משום כך, למרות שמנשה זכה רק ליד שמאל, היא הונחה מעל יד ימין לגודל מעלתה. על פי זה מובן מדוע כשמשה מחפש אנשי תורה שיהיו עם שבטי ראובן וגד המתגוררים מעבר לירדן הוא מצרף אליהם את בני מנשה. רק תלמידי חכמים המצויים בגשמיות יכולים להמחיש עד כמה אפשר להיות תלמיד חכם גם כשעוסקים בחומר.

תפילה - מפגש הדדי

מאות שנים של שעבוד במצרים מגיעים לנקודת מפנה המתוארת בשלושה פסוקים בלבד [שמות ב כג-כה]: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם..: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם..: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:". הרבה לשונות של תפילה יש כאן ובסופן הקב"ה שומע וזוכר את הברית. אבל מהי משמעותה של הראיה שבאה לאחר מכן? אנו חושבים שהתפילה היא שיחה - אנו מדברים והאל שומע. אבל התפילה היא יותר מכך. היא תהליך דבקות והתקרבות אל האלוהים. בתפילה הקב"ה לא רק שומע את תוכן התפילה אלא גם ובעיקר נפגש עם המתפלל ורואה אותו. אז, הקב"ה נותן לאדם גם דברים שהוא לא התפלל עליהם: הוא מבטל ממנו גזירות שלא ידע שנגזרו עליו, הוא מעניק לו מעלות שלא חשב שהוא ראוי להן כלל ועוד. במצרים, בני ישראל ביקשו חופש מן העבודה. אבל הפניה אל ה' הביאה לראיה הדדית שממנה זכו למשהו שלא ידעו שאפשר לבקש: גאולה וידיעת אלוהים. [על פי הנצי"ב]

משפחה המולידה מנהיגות

רגע אחרי ארבע לשונות של גאולה ולפני תחילת מכות מצרים, התורה מפסיקה בתיאור שושלת היוחסין של משה ואהרן. התיאור מפורט והתורה מסכמת אותו במילים "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה.. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה.. הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". מה ראתה התורה לספר על משפחותיהם של משה ואהרן המוכרות לנו כבר, ובפרט באמצע סיפור הגאולה? רש"ר הירש מסביר שהתורה ביקשה להעביר לנו מסר חשוב אודות תכונת האדם. אמת, משה ואהרן הגיעו למדרגות רוחניות גבוהות אבל לפני הכל הם היו בני אדם. בני אדם עם משפחה - אישה וילדים, עם קרובים וייחוס שמקשר אותם לכלל האומה. מנהיגנו הרוחניים אינם מלאכים שהגיעו משמי מרום אלא אנשים החיים בקרב עמם שבזכות מעשיהם התעלו למדרגות גבוהות. דווקא לאחר הייחוס הטבעי והאנושי זוכה משה לאמירה המפעימה - "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה!". מנהיג רוחני הוא מי שאינו שוכח מאין בא אבל אינו פוסק מלנסות להתעלות מעלה. הדברים חשובים מאוד בהקשר של מאורעות השבוע שעברו עלינו. חדשות השבוע מלמדים אותנו שמי שבגלל מעמדו הציבורי שוכח את חובותיו, עלול להתדרדר לאשפתות מוסריות. ומאידך, מי שתורת ה...

שבועת שקר - מעילה באמון

מסכת שבועות מסתיימת בשבועות ששומר נשבע לבעל החפץ שעליו התחייב לשמור. כפי שרש"י מעיר דינים אלו מופיעים כבר במסכת בבא קמא ונשנו שוב במסכתנו. הכפילות הזו מלמדת ששבועת שקר היא חטא כפול: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. לכן היא נידונה במסכת הנזקים - "בבא קמא" ובמסכת בפני עצמה - "שבועות". על החטא שבין אדם למקום, הנשבע מביא קרבן. מבחינת התורה זוהי מעילה: שימוש אישי בקודש לטובת צרכיו האישיים של האדם. לא רק זלזול בשם ה' יש בשבועת שקר אלא ניצול ציני של הבורא לאינטרסים צרים. אולי ההבנה הזו תתן פתח למלחמה העזה כנגד עבודה זרה. מי שמאמין שאלוהיו הוא רק מקור פרנסה או האחראי על המלחמות, הוא מי שמנצל את הדבר העליון ביותר לרצונותיו הקטנים. לעומת זאת, אמונה יוקדת בבורא מתבטאת בשבועת אמת שמראה עד כמה הוא סמל לנאמנות מוחלטת.

מים בקרבה של האבן

לאחר קריעת ים סוף, נתקל עם ישראל בבעיה נוספת הקשורה למים. כשהעם מגיע לרפידים הם לא מוצאים מים, מרגישים צימאון ומתלוננים אל משה בתמיהה הנוקבת: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". השאלה המתריסה הזו מפתיעה מאוד כשהיא באה מפי אנשים שראו ניסים גדולים ומראות אלוקים ביציאת מצרים וקריעת הים ויש לנו להבין את מקורה ומשמעותה. הנצי"ב מבאר ששאלת בני ישראל מדויקת בלשונה, הם מאמינים שיש ה' אלא שאינם יודעים אם הוא בקרבם. בני ישראל תהו אם הקב"ה יודע מה קורה בקרבם, בחייהם הפרטיים ובתחושותיהם האישיות. מבחינתם, ה' מנהיג את העם בכללותו או את העולם במלואו אבל אינו מתעסק בצרותיהם האישיות של בני האדם. דווקא מתוך הצור, האבן שממנה חוצבים אבנים לכלי נשק, הקב"ה מוציא מים מתוקים לתועלת בני האדם ובכך מלמד אותם שהקב"ה לא נמצא רק במלחמות הלאומיות אלא גם דואג ומשגיח מתחת לפני הקרקע. אולי משום כך, הבאר שממנה שותים ישראל במדבר היא בארה של מרים, שדאגה לילד קטן והשגיחה על צעדיו ובמעשים קטנים הובילה ללידתו של משה ושמירתו, ודווקא משום כך הצליחה להציל את עם ישראל כולו.

יכולת השמיעה לקבלת תורה

ההלכה קובעת שכאשר אדם מגיע למקום שבו נעשה נס לעם ישראל בעבר עליו לברך: "ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה". המקור להלכה זו הוא יתרו שעליו אמרה התורה (שמות יח י): "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם". עם ישראל שיבח את ה' בשירתו המופלאה בסמוך לנס, אבל רק יתרו לימד אותנו שאפשר להודות ולהתרגש, גם כשמדובר במי שלא היה בנס עצמו והגיע לאחר זמן ממושך. את היכולת הזו רומזת התורה במילה: "וישמע יתרו". יתרו שומע על נס שמתרחש לאנשים אחרים במקום מרוחק. אבל השמיעה הזו מעוררת אותו לבוא, להתרגש, לשחזר את החוויה. אולי שמיעה זו רמוזה גם במילים "נעשה ונשמע". לימוד התורה אינו רק שינון כללי פעולה אלא שמיעה של דבר ה', בקרב אנשים אחרים ולאחר זמן רב מהרגע שבו נשמעו בהר סיני. רק מי שיש לו יכולת לשמוע, לתת לדברים לחלחל בקרבו ולחולל בו שינוי; רק הוא יכול להרגיש בכל מקום ובכל זמן שהדברים שמחים כנתינתן מסיני.

אצילות של חומר ורוח

מקרא מתאר את אצילי בני ישראל בשעה שהם רואים את האלוקים ובוחרים באותו מעמד לאכול ולשתות. הבחירה התמוהה הזו מתפרשת במדרש לגנאי אולם בעולם החסידות יש בה שבח גדול. כך כותב ר' יעקב יוסף מפולאנה: "אצילי בני ישראל שהיו חשובין ביותר גם בבחרותן.., רק מעצמן נתחזקו בדביקות השם יתברך עד שהגיעו למדריגה זו ויחזו את האלהים, וגם עצבות החומר לא היה מעכב כי ויאכלו וישתו לשמח החומר". במבט ראשוני, עולם החומר מנוגד לעולם הקודש אבל במבטם של אנשים עמוקים אין ביניהם סתירה. דווקא אצילי בני ישראל, בחורים צעירים, יכולים להבין את מה שהחכמים המבוגרים הספיקו לשכוח. נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את ההספדים על הרב איתמר בן גל הי"ד - אציל מידות וחשוב בבחרותו. היו שהזכירו את הליכתו המקפצת ומראהו המכובד, היו שדיברו על יכולותיו הארגוניות ויוזמותיו הרבות, היו שדיברו על התמדתו הגדולה והוראתו המעמיקה. אבל כולם סובבים למעשה סביב אותו דבר. רק מי ששמחה בליבו יכול להבין שהקודש תלוי בחומר. שלימוד תורה בעמקות פנימית מביא למראה חיצוני מלא הדר. שארגון לוגיסטי צריך להיעשות בחרדת קודש. אולי זה הפשט המחודש בריב...

יופי לא משכר

במהלך קריאת פרשיות המשכן קשה להתעלם מהיופי והפאר של המשכן ושל הכוהנים. היופי הזה שבה גם את ליבו של אחשורוש שבחר ללבוש את בגדי הכהן הגדול בשעת המשתה המלכותי. מה הייתה מטרת ההדר החיצוני הזה, שנתפס כמיותר במקום שכולו בנין הרוח ותיקון הנפש. שמא נוכל להיעזר בפירושו של הרב קוק (עין איה ברכות ז מד) על משמעותו הפנימית של היופי. לדבריו, היופי מפתח יכולת באדם לראות את הטוב הקיים והצפוי, לשמוח בעצם קיומו ולשאוף למיצוי יכולותיו. ההדר במעשי הבריאה ובעשיה האנושית מפתח באדם יכולת להתרומם מקשיי החיים ובעיותיהם אל רצונות נעלים. אבל את היופי הזה צריך האדם למצוא בכל מעשה, בכל מראה ובכל חוויה. אם הוא שואף אליו רק ברגעי שיא או בהזדמנויות נדירות, הוא הופך ליופי מבלבל ומתעתע. "מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני" . לכן, הכוהנים חייבים ללבוש את בגדיהם בכל משך העבודה, בכך הם מרגילים את עצמם להתבונן בכל רגע ביופי הנדיר. לעומתם, אחשורוש רואה הזדמנות ליופי רק בדברים נדירים ובאירועים יוצאי דופן. כיון שכך, הוא מאבד את עשתונותיו למול היופי המסח...

התהלבות וכוונה בתרומת המשכן

בתרומת הזהב למשכן, הפסוק מציין שני סוגים של תורמים: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב ; וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'". יש להבין, מה ראתה התורה לחלק בין שני סוגי המביאים - לקרוא דווקא לסוג הראשון "נדיבי לב" ולתאר את הסוג השני כמניפי הזהב. בעיון נוסף, נבחין שהתורמים הראשונים הביאו תכשיטים שונים ואילו התורמים השניים הביאו זהב גולמי. ההלכה קובעת, שהתכשיטים שנתרמו לא יכולים לשמש לכלי הקודש, כיון ששימשו להנאה בני אדם. תרומתם תשמש לדברים צדדיים כמו חוטי בגדי הכוהנים או כלים פחות חשובים. רק תורמי הזהב הגולמי ידעו שתרומתם תשמש ליצירת הכלים המקודשים והחשובים ביותר. ה'חתם סופר' מבאר שהדברים תלויים זה בזה. תורמי הזהב הביאו אותו בתנופה - בהתלהבות, במוחצנות ובפרסום - כיון שהם ידעו שתרומתם תמצא את עצמה בקני המנורה או בארון הנמצא בקודש הקודשים. לעומתם, תורמי תכשיטים ידעו שתרומתם לא תהיה בולטת או חשובה במיוחד. למרות זאת, הם בחרו לתרום בחפץ לב, מכל סוגי התכשיטים שהיו להם. רק אנשים שתורמים מתוך ידיעה שתרומת...

קרבן חטאת - כוחם של הפרטים הקטנים

אחר שחיטת הקרבן, יש לתת מדמו על המזבח. בכל הקרבנות, נתינת הדם היא באמצעות שפיכה מכלי על פינות המזבח. יוצא דופן הוא קרבן חטאת שבו נתינת הדם היא באצבעו של הכהן הנוגעת בדיוק בקרן הזווית של המזבח. ההבדל בדיני ההזאה על המזבח נוגע למעשה במהותו של קרבן חטאת הבא על חטאים בשגגה. החוטא בשגגה הוא מי שעיגל פינות, שחי חיים של "בערך", שזלזל בפרטים הקטנים ומתוך כך בא לידי מכשול. צורת ההקרבה המדויקת מלמדת את החוטא, שגם שגגה היא בעיה. שעליו להקריב את ה"בערך" ולעבור על כל פרט באצבע מדויקת. אלוקים נמצא בפרטים הקטנים, בקרן זוית ובהבדלים הדקים בין "חמץ" ל"מצה". זאת התודעה שבה חי מקריב החטאת, המודה בטעותו ומכריז בקול: "מה קטנו מעשיך ה'". (על פי הרב אליעזר קשתיאל)